מחוץ לגבולות קהילת הדוקו הישראלית, מעטים היוצרים שהם גם טאלנטים. ובמקרה של מודי בר-און, הטאלנט והפרזנטור הוא גם מנוח טרי, מה שמעלה את הנוכחות-נפקדות שלו לממדים מיתולוגיים. עבור "חילוניוּת" (כאן 11), הסדרה החדשה ששותפתו ענת זלצר המשיכה ליצור לאחר לכתו, היעדרותו של בר-און היא משקולת הן בהיבט התפעולי והן בהיבט הסמלי. פתאום היא זאת שנשלחת לפרונט, ופתאום זו לא סתם סדרה - אלא הסדרה האחרונה של מודי בר-און הגדול. זה מבחן משמעותי וטעון רגשית עבור כל המעורבים, אבל צריך להתייחס אליו בענייניות. כי עם כמה שהסיפור שלו אהוב, בר-און מעולם לא רצה להיות חלק מהסיפור של הסדרות שלו.
"חילוניות", כפי שניתן להסיק משמה, יורדת לשורשי התופעה שאף דוקו לא נדרש אליה עד כה. והיא עושה את זה באופן רוחבי: במקום להתחיל מאז בפרק הראשון ולהגיע להיום בפרק החמישי והאחרון, הסדרה מפולחת לפי כמה פריזמות. הפרק הראשון, ששודר אמש, עוסק ביחסים בין החילוניות למדינה - ובין הפרקים העתידיים ישנן גם סקירות של יחסי החילוניות והלאום ויחסי החילוניות מול האדם החילוני עצמו. את מקומו של בר-און בפן היצירתי ממלאים כמה אנשים שהתגייסו לסייע לזלצר, בהם סיני אבט ואיילת עופרים, ומלאכת הקריינות הונחתה על לא אחרת מיהודית פאקינג רביץ.
כיאה ליצירה של זלצר, "חילוניות" מציגה עבודת תחקיר מעמיקה ויסודית. המרואיינים המגוונים והיקף החומרים עוזרים לשרטט תרשים ברור של התנועה החילונית, תוך הסבת תשומת הלב של הצופים למספר כשלים היסטוריים - מחטא הקמת המדינה ללא חוקה כלשהי, ועד חטא חקיקת חוק הלאום ללא מרכיבי שוויוניות. אבל אותם צופים, אלה שתשומת הלב שלהם כל כך הכרחית כאן, עתידים ללכת לאיבוד. "חילוניות" מרגישה לפרקים כמו שיעור היסטוריה, ואז שיעור אזרחות, ואז שיעור פילוסופיה, ובשורה התחתונה מדובר בשיעור. שיעור דידקטי ולא מאוד נגיש, עם הרבה אינפורמציה בלי הרבה דברים להגיד עליה, ועם תחושת החרדה הנשכחת של "כדאי להקשיב כי זה יהיה במבחן".
יש משהו סמלי בבחירה לשדר את "חילוניות" דווקא במוצאי שבת, כשעשרות ומאות אלפי חילונים (ולא רק הם) יוצאים להפגין ברחבי הארץ. אבל במקום לשאול מה מוציא אותם לרחוב, במחאה שכבר לא מתוחזקת רק על ידי הסנטימנט המשפטי, הסדרה של זלצר חוזרת אחורה לסיפורים על הרב קוק, הקונגרס הציוני והסנהדרין של נפוליאון. קשה, אפילו בלתי אפשרי, לצפות מאנשים להתכנס מול הטלוויזיה על בסיס שבועי בשביל מנה כל כך כבדה של מידע. בטח כשהעיסוק בנושאים השונים נעשה בקרירות מסוימת, בלי הרבה לב, ומתנהל כמה קומות מעל הראש של הצופה הממוצע. אותו צופה שהשידור הציבורי צריך לראות את האינטרסים שלו לנגד עיניו.
לאורך הסדרה, ובראיונות עם זלצר עצמה, מציינים בצדק שחילוניות היא תופעה שקשה להגדיר בלי זיקה לכוחות אחרים. היא מבטאת שוויון זכויות וסובלנות, אבל היא בהכרח מתעצבת בתור תמונת נגד של זרמים דתיים. ומרוב רצון להיות מקיפה ועשירה (והיא אכן כזו), "חילוניות" הסדרה נופלת באופנים דומים. היא משתמשת בצילומים של נתניהו ובן גביר מבלי לגעת בכאן ועכשיו, לפחות בשלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, ואם איפשהו באופק כן צפוי עיסוק אקטואלי - זו דרך ארוכה מדי עד אליו. ועם כמה שראוי להעריך את הבחירה להיות אובייקטיבית ולעסוק בנושא ממבט-על, אזכורים לחוסר ריבונות פלסטינית (בין אם מסכימים עם הנחיצות שלהם ובין אם לא) מובילים לאובדן קשב משני צידי המתרס. אם אכן מעולם לא נעשתה סדרה על חילוניות, אולי לא חובה שהניסיון הראשון יהיה סדרה למתקדמים כל כך.