אם התרגשתם מ"על מדים" של נטפליקס, אנחנו צריכים לדבר

הספר "הנחת הוורוד" (The Pink Marine) מאת גרג קופ ווייט הוא למעשה ממואר - ובו חושף הסופר את סיפור חייו, כגיי שהתגייס לחיל הנחתים של ארצות הברית בתקופה שבה הדבר היה אסור. הספר יצא לאור ב-2016, ועכשיו, כמעט עשור לאחר מכן, הוא מקבל עיבוד טלוויזיוני: זוהי הסדרה החדשה של נטפליקס "על מדים" (Boots), מבית היוצר של אנדי פרקר, ששמונת פרקיה הגיעו השבוע לענקית הסטרימינג. אבל האם היא שווה את הזמן שלכם? ובכן, תלוי איך תבחרו להסתכל עליה.

הגיבור, בן דמותו של גרג קופ ווייט, הוא קמרון קופ (מיילס הייזר, "13 סיבות") - נער בן 18, בן לאמא מזניחה, והומו בארון שסובל מבריונות מצד חבריו לספסל הלימודים. קמרון, שלא מצליח לעמוד על שלו מול אותם בריונים, נואש לחולל שינוי בחייו - ואז מגיע חברו הטוב (והסטרייט) ריי, שמציע לו להתגייס יחד איתו לחיל הנחתים. השנה, אגב, היא 1990: המדיניות הרשמית של הצבא האמריקאי פסלה מגיוס אנשים שהיו ידועים כחברי הקהילה הגאה, ומי שנחשדו בהומוסקסואליות יכולים היו להיות מודחים משורות הצבא (כלומר, עוד לפני תקופת מדיניות Don’t Ask, Don’t Tell, שנכנסה לתוקף בשנת 1993). למרות הכל, קמרון האבוד בוחר להתגייס. הסדרה מלווה אותו בשבועות האינטנסיביים של הטירונות, שבמהלכם הוא עובר מבחנים פיזיים ומנטליים קשים, סופג מכות וצעקות, ונאלץ להסתיר את נטייתו המינית.

לאורך הפרקים הצופים נפגשים עם כמה מהדמויות המשמעותיות בטירונות הנחתים, ונחשפים ליחסים שלהם עם קמרון וכן לתסביכים שלהם עצמם. קודם כל, ישנם הטירונים - למשל ריי (ליאם או), שלא מסוגל להתמודד עם טעויות; אוצ'ואה (ג'ונתן ניבס), שלא מפסיק לדבר על אשתו; סלובצ'ק (קירון מור), שהתגייס למארינס במקום להיכנס לכלא; ג'ון (בלייק ברט), שסובל מיחס עוין מצד אחיו התאום; וגם נאש (דומיניק גודמן), הקראש הסודי של הגיבור. לצידם, בולטים גם המפקדים: נוקס הגזען, מקינון הקשוח או פהרדו המרשימה, אם כי החשוב ביותר לענייננו הוא סאליבן (מקס פרקר), המפקד המאיים מכולם, שמגלה את הסוד של קמרון ועושה לו את המוות בהתאם. עם זאת, בהמשך הסדרה מתברר שגם הוא מסתיר סוד גדול משל עצמו. ראוי גם לציין שהופעת המשחק של פרקר היא אחת המרשימות ביותר בסדרה.

אפשר להסתכל על "על מדים" משתי זוויות - הראשונה היא הזווית שממנה אנחנו מתבקשים להסתכל עליה, והשנייה היא זו שממנה אנחנו מתעקשים להסתכל עליה. במילים אחרות, הראשונה קצת נאיבית, והשנייה אולי תיראה קצת טרחנית (אבל נחוצה). אם תבחרו בזווית הראשונה, תראו ב"על מדים" סיפור התבגרות קלאסי ומכמיר לב - לאורך פרקי הסדרה קמרון הופך, לכאורה, לגרסה בוגרת ומשופרת של עצמו, כשהרעיון הכללי שעומד מאחורי התהליך הזה הוא "מה שלא הורג מחשל". ואכן, אם צופים בסדרה דרך העדשה הזו, קל מאוד להתרגש ממנה. הופעות המשחק המעולות, לא רק של הכוכב הראשי אלא גם של שלל דמויות המשנה, בהחלט תורמות לכך, וקווי העלילה סוחפים וממכרים.

יחד עם זאת, צריך לציין: הגיבור בסיפורי חניכה נאלץ להתמודד עם מבחנים שונים בדרכו לאינטגרציה פנימית - אבל לא פעם, גם חברתית. כמו שכתבה רבקה אלינב בספרה "דווקא רציתי לצאת מגדרי", לעיתים ההכרה העצמית של הגיבור מאפשרת לו להתחבר מחדש אל חיק הקולקטיב החברתי. שיבתו מאפשרת ומאששת מחדש את האתוס השליט. אם ניישם את ההנחה הזו על סיפורו של קמרון, ובייחוד על ההחלטה שלו בפרק האחרון, אפשר לומר שהבחירה המחודשת שלו בצבא - גוף דכאני ואלים, שמדיר במובהק אנשים כמוהו (כלומר, הומואים) - מבטאת את האישוש מחדש של האתוס השליט של התקופה: ההדחקה של הקוויריות וההנצחה של הסטרייטיות, על כל מה שמשתמע מכך. קמרון נכנע להגמוניה בסופה של הסדרה, וזה נראה פחות כמו בחירה תסריטאית מודעת שנעשית מתוך מרחק אירוני, אלא כמו בחירה תסריטאית שנובעת מתוך הפנמה של אותה הגמוניה.

"על מדים" מרפררת לא פעם לסרט "מטאל ג'אקט" (Full Metal Jacket) בבימויו של סטנלי קובריק - הן אם מדובר במחוות ויזואליות או באזכורים מפורשים של שם הסרט. אכן, יש נקודת דמיון ברורה בין היצירות: כמו הסדרה, גם הסרט עוסק בחלקו הראשון בסדרת אימונים קשוחה שעוברים חיילי המארינס. אבל בעוד ש"מטאל ג'אקט" מותח ביקורת על הפעילות של הצבא, "על מדים" די נמנע מלעשות זאת, מה שהופך את האזכורים של הסרט לקצת משעשעים, ולא במובן הטוב. "מטאל ג'אקט", בחלקו השני, עוסק בין השאר בזוועות שחיילים נאלצים לבצע בזמן מלחמה; "על מדים", לעומת זאת, כמעט מתעלמת מהתפקיד הממשי של החיילים. נדמה שהמטרות האמיתיות של הצבא מיטשטשות בסדרה, או ליתר דיוק, מטושטשות. נעשה בה שימוש תכוף ברטוריקה "מכבסת", כשאמירות כמו "האויב הגדול שעליך לנצח הוא עצמך" מסיטות את תשומת הלב מסיבות קיומו האמיתיות של הצבא, ומציגות את הטירונות כסוג של מחנה קיץ קשוח שנועד לעזור לאנשים להתחזק (וכל זה, בלי לציין שעל הדרך עליהם להחליש אנשים אחרים).

וגם אם לא ניכנס כאן לדיון על מוסריותו (או אי-מוסריותו) של הצבא האמריקאי כגוף, צריך להסכים על כך שהדמויות בסדרה מבטאות סוגים שונים של גבריות רעילה. זה בפני עצמו בסדר גמור, כמובן. אף אחד לא רוצה טלוויזיה שעוסקת רק באנשים טובים. הבעיה של "על מדים" טמונה בכך שהיא מאדירה את התכונות השליליות האלו. אומנם היא מציגה הבלחות של ביקורת, אבל באופן כללי היא עושה מאמץ ניכר להציג את הטירונות של הנחתים בתור עולם שבו הטוב עולה על הרע: הטירונים סופגים מכות ועלבונות, אחד מהם אפילו מוצא שם את מותו - אבל בסיום הטירונות כולם מאושרים, שיכורים, מרגישים שהם הגשימו את עצמם. ובסופו של דבר, "על מדים" היא לא סדרה גרועה. היא עשויה טוב, מושקעת ומוקפדת (הן בפן הסגנוני והן בפן העלילתי), ואי אפשר לומר עליה שהיא לא מעניינת. ועדיין, חשוב להטיל בספק את הערכים שעומדים במרכזה.