"Take That: פעם אחר פעם" עושה בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות

ממש כמו הקאמבקים המרובים של טייק ד'את לתעשיית המוזיקה, גם הסדרה הדוקומנטרית החדשה עליהם נעשתה מסיבה אחת עיקרית - בשביל המעריצים. אם לא גדלתם (ובעיקר גדלתן) מול קליפים בתחילת שנות ה-90 - או מקסימום הצטרפתן כמה שנים מאוחר יותר לקהילת מעריצי רובי וויליאמס - כדאי לדעת מראש שזה לא הדוקו בשבילכם. זה לא כי "Take That: פעם אחר פעם" היא לא סדרה מעניינת, אבל היא לא בדיוק מזמינה לתוכה מעריצים חדשים, ויחד עם זאת היא צפייה משתלמת עבור קהל היעד.

הגישה היא פשוטה - שלושה פרקים שעוקבים כרונולוגית אחר קורות הלהקה, מהיווסדה ועד לשנים האחרונות, כשהוויזואליה מבוססת על צילומי ארכיונים בלבד, והסאונד שמלווה מזגזג בין האודיו המקורי של קטעי הארכיון לבין ראיונות מוקלטים עם חמשת חברי הלהקה. כאן זה מסתבך אפילו יותר, כי רק הקולות של שלושת החברים הנוכחיים (גארי בארלו, מארק אוון והווארד דונלד) הוקלטו לאחרונה עבור הסדרה, והקולות של רובי וויליאמס וג'ייסון אורנג', שעזבו, גם הם מחומרי ארכיון.

התוצאה היא מצד אחד אימרסיבית - אפשר לשקוע לחלוטין בנוסטלגיה ולראות אותם מתבגרים שוב לנגד עינינו, ומצד שני - לפעמים פשוט קשה להבחין מי מדבר ברקע, עם חמישה אנשים שהקריינות שלהם מתחלפת בקצב מהיר.

בגלל המעורבות העמוקה של חברי הלהקה, הסדרה עצמה היא לא נצלנית או מלודרמטית יתר על המידה, אבל היא כן מתעמתת עם הרגעים הקשים, עם פוקוס על הסיפור המעניין ביותר של טייק ד'את - היריבות בין בארלו לוויליאמס. יריבויות בעולם הפופ לרוב מבושלות על ידי התקשורת או אנשי יחסי ציבור, אבל במקרה הזה המציאות עבדה טוב יותר מכל תסריט: גארי בארלו היה המוזיקאי וכותב השירים שמסביבו נבנתה הלהקה, אבל נייג'ל מרטין סמית', האיש שגילה את בארלו וניהל את הלהקה, חשב שהוא לא מוכן לקריירת סולו - וכנראה צדק. הוא ליהק מסביבו ארבעה גברים כדי להקפיץ אותו לתהילה, אבל הוא ליהק מול בארלו המופנם את אחד הכוכבים הכי כריזמטיים של הניינטיז - רובי וויליאמס.

משם, הסיפור די כותב את עצמו, ומכיוון שחברי הלהקה התבגרו וכבר התאחדו בהרכב מלא על הבמה, הם מסוגלים לדבר על הכל באופן פתוח ודי מרענן, עם יכולת לומר את הדברים הקשים ובכל זאת לפרגן לאקס המיתולוגי שלהם. עם הגישה הבוגרת והמציאותית הזאת, הסדרה היא לא אירוע שאי-אפשר להסיר ממנו את העיניים, אבל היא עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות - נותנת למעריצים מנת נוסטלגיה גדושה, סגירת מעגל ותחושה חמימה - אבל אותנטית.