על פני השטח, "אבא, תרגיע!" היא סיטקום שנחמד להירגע מולו, להבליח צחקוק מדי פעם ולא לחשוב יותר מדי תוך כדי. יש סיטקומים מצחיקים יותר, סוחפים יותר ומוקפדים הרבה יותר אבל זה בסדר, כי מראש לא הגענו אליה במחשבה שמדובר ביצירת מופת. הסדרה עוקבת אחר סשה דיקסון בת ה-15 (קיילה דרו סימונס), שעקב מות אמה נאלצה לעבור לגור באטלנטה ונלקחה תחת חסותו של אביה, בריאן דיקסון (פוקס), הבעלים של חברת הקוסמטיקה BAY שירש מאמו. סשה היא נערה דעתנית שמקפידה להיות טרנדית; בריאן הוא, בגדול, אבא מביך אך לבבי שקשה לא לסלוח לו על השטויות שהוא עושה. בסביבה נמצאים תמיד גם בני המשפחה הנוספים - אחותו הפלפלית של בריאן, צ'לסי (פורשה קולמן) שגרה עם סשה ובריאן מסיבה לא ברורה; אביו הסטלן והמשעשע "פופס" (דיוויד אלן גריר); ומושא אהבתו - סטייסי נטולת הכריזמה (הת'ר המנס).
הסדרה החדשה מסמנת את שובו של ג'יימי פוקס, כוכב קולנוע בולט ("ג'אנגו ללא מעצורים", "ריי", "הנוסע" ועוד המון) אל המסך הקטן, אחרי שזכה בו לפריצה המקורית שלו, בסיטקום "המופע של ג'יימי פוקס" ששודר בסוף שנות ה-90. "אבא, תרגיע!" שואבת השראה ממערכת היחסים של השחקן (שהיה שותף בכתיבת הסדרה) עם בתו המתבגרת, אבל שואבת עוד יותר השראה מראשית תקופת הפרסום של פוקס: היא נראית כמו סדרה בת שני עשורים או יותר ומעוצבת כמו סיטקום ניינטיזי מכל הבחינות. בית המשפחה, למשל, נראה מלאכותי באופן כמעט מכוון, עם גרמי המדרגות שמובילים לשום מקום. אחרי כל בדיחה נשמע צחוקו המלאכותי של הקהל והסדרה כולה מורכבת משורות מחץ ומדמויות שבלוניות שקל לזהות ולחבב גם אחרי צפייה של דקות ספורות. אלה עזרֵי הצחקה שאבד עליהם הכלח בשנים האחרונות, ואילולא האזכורים לטיקטוק, נעלי ייזי או ביונסה, כנראה היינו גם נופלים בפח וחושבים שמדובר בסדרת-עבר שהגיעה רק עכשיו לנטפליקס.
זה לא בהכרח דבר רע, אבל נשאלת השאלה האם זה דבר טוב. כלומר, האם יש הצדקה לחזרה המאולצת הזו בזמן, שמקנה לסדרה נראוֹת זולה. ו"אבא, תרגיע!" לא מסתמכת רק על המבנה התסריטאי של סיטקום (פרקים קצרים שמציגים את הדמויות נקלעות לבעיה לא גדולה מדי, שנפתרת בסופן של 25 הדקות) אלא גם, כאמור, על אמצעים טלוויזיוניים שנראים תלושים מהמציאות, עם תוספת מודרנית אחת שלא באמת מוסיפה הרבה: שבירת הקיר הרביעי ופנייה ישירה לקהל.
לזכותה של הסדרה ייאמר שההומור הפיזי בה, למשל, עשוי במחשבה וראוי לשבח (חשוב לציין את הפסיכולוגית הקורעת מהפרק הראשון), ושהדמויות מקסימות אבל בלתי מורכבות. בריאן הוא אבא מביך מהסוג הקל ביותר לעיכול - כזה שעושה פדיחות אבל לא תהומיות, שגורמות לנו לגחך אבל לא להרגיש קרינג' מוחלט, איש של מחוות גדולות (קצת כמו רוחליו המוגזם והחינני מ"ג'יין הבתולה"), ובכלל, נראה שפוקס עצמו נהנה מכל רגע בסדרה. ובכל זאת, יש איזה חוסר היגיון בבריאן. התיאור שלו כרודף שמלות נראה כמעט מנותק מהאישיות שלו, אחת משאריות הסקסיזם של הסיטקום הניינטיזי שהסדרה לא הצליחה לנקות מעליה. סימונס, מצידה, היא לא האדם המצחיק ביותר על הפלנטה אבל היא עושה את עבודתה נאמנה בלהיות טייפ הנערה המתבגרת עם הרגליים על הקרקע. לרעתה, הדמות שלה לא קיבלה אפיון מהותי אחר מה שהופך אותה בעל כורחה לשטחית.
העניין עם "אבא, תרגיע!" זה שהיא מעין טייק מודרני על הסיטקום המסורתי אבל היא לא תמיד נותנת לו פרשנות עדכנית במובן המתבקש של המושג: היא לא ממוטטת את הז'אנר מהיסוד או משנה את החוקים שלו. היא לא מותחת ביקורת פרובוקטיבית על המקום ממנו היא באה. מכאן, אפשר להניח שהיות הסדרה קומדיית מצבים לא משרתת שום מטרה. ובכל זאת, "אבא, תרגיע" אמנם לא מפוררת את עמודי התווך אבל היא כן עושה שיפוץ לפנים הבית. בהסתמך על אותם עזרי הצחקה, הסדרה מנסה לעשות איזה שינוי מבפנים. היא עוסקת, בלי להתנצל לרגע, במשפחה שחורה מג'ורג'יה - בשונה מאינספור סיטקומֵי עבר שהתמקדו במיוחד בדמויות לבנות.
קומדיות מצבים משנות התשעים (וגם הרבה אחריהן) נהגו ללהק מה שקרוי בנימה של שמצה "שחור מחמד", דמות שחורה אחת לקאסט, רצוי בתפקיד סטריאוטיפי, כדי לסמן וי ולא הרבה מעבר. "אבא, תרגיע!" הופכת את היוצרות - ומציגה "לבן מחמד" בדמות ג'וני, חברו השוטר של בריאן. סוגיות גזע כאלה ואחרות נשתלות לאורך הפרקים, בין אם מדובר בלא מעט אזכורים של אייקונים אמריקאים שחורים (וגם חיקוי של ברק אובמה) או שיחות משפחתיות בדבר המהות של שחורוּת או של לבנוּת. ההתייחסות להיותם של גיבורי הסדרה שחורים עקבית ונוקבת, והדמויות מפריכות סטיגמות אחת אחרי השניה: "אנשים שחורים לא הולכים לטיפול פסיכולוגי", קובע בריאן בפרק אחד, ובהמשך הגיבורים מוצאים את עצמם על ספת המטפלת. "אנשים שחורים חייבים ללכת לכנסיה", הוא ממשיך בפרק אחר, אבל מתברר שסשה לא ממש מאמינה באלוהים, ושהכומר שבריאן מעריץ (ופוקס עצמו מגלם) הוא בעצם סליזי ומושחת.
אחת הסצנות החשובות מגיעה בפרק השלישי, כשאנחנו מכירים קצת יותר לעומק את פופס: עד אז, אנחנו כבר לומדים שהוא ישב בכלא בעברו אבל לא יודעים על מה ולמה. באותו פרק, הוא מכריז בפני השיפוצניק ש"הברחתי 30 גרם מריחואנה בגרב שלי בטיסה. אם נערה לבנה הייתה עושה את זה, היו נותנים לה כיף" - משפט שנאמר בנימה משועשעת ונגררו אליו אותם צחוקי קהל מוכרים. פה בדיוק יושבת המהות של הסדרה: היופי שלה הוא במסרים שמתחבאים בתוך שורות המחץ. אפשר להשוות את זה לגלולה שמכניסים לכריך טעים, על מנת להקל את הבליעה. "אבא, תרגיע!" היא בהחלט לא הכי מהפכנית שהייתה בכל הנוגע לייצוג שחור בטלוויזיה, וכנראה היא בכלל לא שואפת לשם. אבל מספיק הייתה האמירה הספק-מבודחת הזו של פופס בשביל להבהיר שגם אם זה בקטן, גם אם זה במסגרת קומית - "אבא, תרגיע!" עושה תיקון בדרכה שלה.