לפני שלושה שבועות, כשהיוצר ריאן מרפי עלה לבימת טקס גלובוס הזהב וקיבל פרס מפעל חיים על פועלו הטלוויזיוני - אחרי שרק השנה היה חתום על הצלחות טריות כמו "דאהמר" ו"הצופה", בעודו ממשיך לתחזק את המותגים הוותיקים "אימה אמריקאית", "סיפור פשע אמריקאי", "אויבות" ו"מוקד 911" - אי אפשר היה שלא להתכווץ בספה ברגע שבו רשימת הקרדיטים נעצרה על "גלי". בשנת 2009, עם עליית הדרמה המוזיקלית, הקבלות הרציניות של מרפי היו רק על "ניפ/טאק", ובלי "גלי" ספק אם הוא היה מצליח לבנות את מה שצמח לכדי אימפריה. אבל הסדרה, על כל הצלחותיה, להיטיה והכנסותיה, הפכה עם הזמן מספינת דגל לכתם בקריירה.
התפנית הזו, יש לציין, לא קשורה לאיכותה של הסדרה או ליכולותיו האומנותיות של היוצר. "גלי" בהחלט הדרדרה לאורך שש עונותיה, אבל לספרי ההיסטוריה היא תיכנס - לצד כמה אזכורים חיוביים וראויים, כמו הייצוג הלהט"בי שהביאה למסך - בעיקר בתור סדרה מקוללת מאחורי הקלעים: קורי מונטית', מארק סלינג ונאיה ריברה, שלושה מכוכביה הראשיים, מצאו בעשור האחרון את מותם בנסיבות טרגיות ובלתי נתפסות; מספר אנשי צוות נוספים, בהם אחותה למחצה של ג'וליה רוברטס, מתו גם הם מבלי לעבור דרך כותרות הצהובונים; השחקנית מליסה בנויסט התגרשה משחקן אחר שהכירה על הסט, בלייק ג'נר, ולימים חשפה את ההתעללות הפיזית שחוותה ממנו; ליאה מישל, הכוכבת הראשית, הואשמה בהתנהגות בריונית וגזענית על ידי קולגות מהסדרה וספגה נזק ממשי לקריירה שלה; וזה עוד לפני שורת מעצרים והסתבכויות בפרופיל נמוך יותר. הסדרה בסך הכל בת 13.
לנוכח הרשימה הזאת, לא צריך להגיד "קללה" בשביל להבין שמשהו קרה וקורה כאן - ולא צריך לצפות בנאמבר אחד של "גלי" בשביל להבין שמדובר בחומרים שמצדיקים טיפול שורש בסדרת תעודה. "גלי - מחיר התהילה" ("The Price of Glee"), דוקו בשלושה חלקים שעלה השבוע בישראל בשירות דיסקברי+ הזמין למנויי yes, עושה בדיוק את זה: היא סוקרת בזריזות את נסיקתה של "גלי", שנהייתה ללהיט בינלאומי והתעלתה על כל ציפייה אפשרית, והיא מתעכבת על ההתרסקות האיטית והמדממת שעברה תדמיתם של הסדרה והכוכבים. מעניין לגלות שהדוקו הופק על ידי ID, ראשי תיבות של Investigation Discovery, זרוע הדוקו-פשע של ענקית התוכן. ברור לכולם שהייתה כאן טרגדיה, אבל האם מישהו מהיוצרים מנסה להפנות אצבע מאשימה?
התשובה חיובית, אפילו אם לא מפורשת. "מחיר התהילה" מקדישה זמן נכבד לשלושת מקרי המוות המצלקים של כוכבי "גלי" ובעיקר לנסיבות הקשות שלהם - מונטית' מת ממנת יתר לאחר שחזר לסורו, סלינג שם קץ לחייו כשעמד בפני מאסר על החזקת למעלה מ-25 אלף חומרי פורנוגרפיית ילדים, ריברה טבעה למוות במהלך בילוי פסטורלי עם בנה בן הארבע - אבל היא גם מנסה למצוא מכנה משותף ביניהם, שכנראה לא קיים. תהילה בגיל צעיר היא דבר מורכב, בטח בממדים כמו אלה שכוכבי "גלי" הגיעו אליהם, ובכל זאת: צריך לעשות יותר בשביל להוכיח שלא מדובר בצירוף מקרים, ו"מחיר התהילה" מתקשה לשכנע.
רשימת המרואיינים בסדרת הדוקו נראית לכל הפחות זניחה. מעצבת תפאורה, עובדי הפקה, כפילי גוף, עיתונאים, אבא של ריברה - כולם אנשים שבטח יענו לכם להודעה בפייסבוק, לא שמות נחשקים שמצדיקים את העריכה חמורת הסבר. שחקנים, מפיקים, מקבלי החלטות אמיתיים על הסט, נעדרים ממנה באופן מוחלט. אף אחד לא מצפה מאנשי "גלי" לשתף פעולה עם דוקו שמנסה לחשוף את ערוותם, תעיד על כך העובדה שכמעט ואין בה חומרי וידאו מקוריים מהסדרה, אבל בלעדיהם אין לה שום ערך מוסף. זה לא תחקיר אלא כתבת צבע, וצפייה בכל פרקי "מחיר התהילה" לא מגלה אף חשיפה שתצדיק את ההתעקשות לשדר אותה למרות המצב שנוצר. כלומר, אף סיבה חוץ מחיבתם של הצופים לפורנוגרפיה.
כש"מחיר התהילה" כן נדרשת, למשל, לחלקו האפשרי של מרפי באותה "קללה" - היא בוחרת לפסוח מעל אחריותו כבוס על הסט, האיש שהיה אמור להשרות ביטחון בקרב שחקניו הצעירים ולשים סוף לעוינות והתחרותיות שנוצרו ביניהם (חלקה, לכאורה, בהובלת מישל), ובכלל מתעסקת בנושאים כמו השאפתנות היצירתית שלו וההשפעה שלה על עובדי מחלקת הסאונד. אם הסדרה מנסה ליצור רושם לפיו מרפי התעלם מתמרורי האזהרה ויצר סביבת עבודה רעילה, כזו שהייתה כר פורה לכל ההסתבכויות העתידיות, היא עושה חצי עבודה. אם היא באמת חושבת שטיעונים כמו "אולי מונטית' התמכר שוב לסמים ואלכוהול בגלל שלא שר מספיק טוב בהשוואה לקולגות שלו" הם קבילים, היא כבר גובלת בחוסר אחריות.
ראוי לברר מה באמת קרה על הסט של "גלי", ואם משהו מזה הביא לסוף הטרגי של מונטית', סלינג וריברה, אבל במקום לבנות תזה ברורה - "מחיר התהילה" מחליטה לירות לכל הכיוונים כאילו היא צהובון בריטי שעוסק בענייני משפחת המלוכה. ההתמקדות ברגש במקום במהות, החטטנות שלא מועילה בכלום, העלמת העין משאלות שראוי לשאול אם מישהו היה טורח לעשות עבודה עיתונאית אמיתית: כל אלה משאירים טעם רע בפה. טעם של ניצול טרגדיות לשם הבאזז, כשהיצירה הדוקומנטרית מתחלפת בנקרופיליה.