"לא גיבורים אנחנו": כשבמאי הסרט על הפלוגה הוא חלק ממנה
הייטקיסט, עיתונאי, רב, מאבטח, מטפל סיעודי, סטודנט ובמאי מתגייסים למילואים, נכנסים לעזה ונלחמים אחד בשביל השני. וב"לא גיבורים אנחנו" התיעודי, אותו במאי הוא גם מי שאחראי על הסרט - ומי שבזכותו יש בו אינפוטים שלא תמצאו בשום מקום אחר
לסרטי הדוקו מהמלחמה, בטח הצבאיים שבהם, יכולים להיות משאבים מרחיקי לכת וצילומים מהרחפנים הכי שווים בשוק. אפילו רצוי. אבל מה של"לא גיבורים אנחנו" החדש של HOT8 יש ולהם אין זה את שקד ברנד: לא סתם במאי שמכיר מקרוב את שירות המילואים בעזה, אלא כזה שמביא את הסרט שלו בגוף ראשון ומתעד בו את חבריו לפלוגה. יחד עם עוד חייל, עמיחי קורדה, ברנד הופך את המצלמה לחוליה חשובה בפני עצמה בכוח הצבאי - ולכזו שעוזרת לו ולחבריו להבין במבט לאחור את מה שהם עברו ועוד עוברים.
"לא גיבורים אנחנו" הוא אכן סרט שאין בו את הגבורה הקלאסית שאנחנו מכירים מהקולנוע. הפלוגה אומנם איבדה כמה מחבריה, אבל הסרט עצמו מתמקד דווקא בשגרה ולא באקשן. בכלל, לפי התיעוד של ברנד עולה הרושם שחמישה חיילים נהרגו במשימה שהחברים שלהם לא לגמרי בטוחים מה הייתה המהות שלה ואם הייתה לה איזושהי תועלת. זו רק אחת מהעדויות שמובאות כאן לניתוק הדו-סטרי בין הפיקוד הבכיר לכוחות בשטח, אלה שצריכים להתמודד עם תנאים ירודים במזג אוויר שרחוק מלהיות אידיאלי, ועושים את זה מתוך תחושת אחריות ואהבה למדינה. מההיבט הזה, "לא גיבורים אנחנו" הוא גם צפיית חובה לכל גוף עסקי, ממשלתי או אקדמי שלא מעניק למילואימניקים האלה את התמיכה הראויה.
אבל הסרט של ברנד הוא לא רק פירוט אשראי של תרומות וחוסרים, אלא דוקו שפורס באופן מקסים את המרבד הישראלי שתמיד מרגיש קלישאתי: הייטקיסט, עיתונאי, רב, מאבטח, מטפל סיעודי וסטודנט נלחמים אחד בשביל השני ובשביל כל היתר, וגם כשהם נעצרים זה לא בהכרח מרצון. "הפסיקו להוציא אותנו למשימות כי אנחנו יענו הלומי קרב", מעיד אחד מהם. אחרי יותר מ-100 ימי מילואים ברנד לא בהכרח עונה על שאלה שמופיעה בשלב יחסית מוקדם של הסרט, "קשה לומר מי פה המנותק, אנחנו או הם", אך הוא כן בונה בכישרון מסמך עם משמעויות נרחבות עבור אינספור ישראלים - ואפילו הומניות מסוימת כלפי העזתים שעוד יחזרו לחורבות שבהן הוא וחבריו עוברים. זה אינפוט שרק מי שנמצא בפנים יכול לתת, והוא נותן אותו הרבה יותר טוב מכל במאי חיצוני.