"ספיידר-נואר": ככה צריכה להיראות טלוויזיה ב-2026, ואחריה
עלילה בלשית, סגנון פילם נוארי, גימיק טכנולוגי - ולראשונה אי פעם בטלוויזיה, גם ניקולס קייג' בתפקיד הראשי - גויסו ל"ספיידר-נואר" כדי להעניק תנופה לעולם הקומיקס. והקהל שלה הוא לגמרי העיניים, לא המוח שמחפש סיפור החורג מהמתווה המוכר
שבוע בדיוק אחרי סיום "הבנים", באמזון פריים קיוו שיהיה מי שיפתח את האפליקציה מתוך הרגל ולא ישים לב להבדלים בינה ל"ספיידר-נואר" (Spider-Noir) - הפרק החדש במאמץ ההוליוודי המתמשך להעניק איזשהו טוויסט לעולם גיבורי-העל והקומיקס, שזקוק לקהלים נוספים ובעיקר לתנופה. לכן "ספיידר-נואר" לא מסתפקת ב"ספיידר", ומציגה שורת חידושים: עלילה בלשית, סגנון פילם נוארי, גימיק טכנולוגי ולראשונה אי פעם בטלוויזיה, גם את ניקולס קייג' בתפקיד הראשי.
קייג', בראשית העשור השביעי לחייו ובעיצומו של רנסאנס תדמיתי, מגלם ב"ספיידר-נואר" את בן ריילי: גרסה אלטרנטיבית ומחוספסת של ספיידרמן, שחיה בניו יורק של שנות ה-30 מהמאה הקודמת ושהוצגה לראשונה בקומיקס מתחילת המאה הנוכחית. אין צורך להכביר במילים על יכולותיו של "העכביש" - מה גם שבסדרה מבית אמזון וזרוע +MGM ריילי מעוניין להשתמש בהן כמה שפחות, אם בכלל. חמש שנים חלפו מאז שאיבד את ארוסתו רובי, והלב השבור הזה הוציא את "העכביש" לפנסיה. "רובי אמרה לי פעם שעם כוח גדול באה אחריות גדולה", מקריין ריילי בבכורת הסדרה בת שמונת הפרקים, "אז היא האחריות הכי גדולה שהייתה לי אי פעם".
בשבתו כחוקר פרטי, ריילי מוקף ב"ספיידר-נואר" בכל דמויות המשנה המתבקשות - רבות מהן מהוות ייצוג מותאם של דמויות מעומקי חוברות הקומיקס: החבר הטוב והנאמן (למורן מוריס, "הבחורה החדשה"), הפאם פאטאל חדת הלשון (לי ג'ון לי, "חוטאים"), הסייענית שהופכת לשותפה (קארן רודריגז, "נשות הציד"), הנבל העוצמתי (ברנדן גליסון, "רוחות אינישרין") ושומר הראש ההפכפך של אותו מאפיונר מקומי (ג'ק יוסטון, "אימפריית הפשע"). נדרשים כמה פרקים, יותר מדי פרקים, בשביל להבין איך כל האינטרסים האלה מתכנסים לתוך עלילה פשוטה למעקב. לא במקרה "ספיידר-נואר" היא סדרה שכל פרק שלה נפתח עם "בפרקים הקודמים" למרות שעלתה במלואה בבת אחת, אבל הבלבול הזה מתאדה ברובו בחצי השני של העונה. הגיבור רוצה להיפטר מהכוחות שלו, להיות סתם בן ריילי, וזה לא ממש מסתדר עם העובדה שבניו יורק מתגלים עוד ועוד בחורים עם כוחות-על.
הטוויסט העלילתי של "ספיידר-נואר", שלא בלתי מזכיר את "הפינגווין", מהווה חצי מהנדוניה שלה. החצי השני בסדרה, שפיתחו פיל לורד וכריסטופר מילר ("ספיידרמן: ממד העכביש", "רחוב ג'אמפ 21", "פרויקט הייל מרי") ועיבד היוצר בעל השם הישראלי אורן עוזיאל, נוגע למה שמופיע על המסך: לא רק המעטפת הצילומית-ויזואלית-מוזיקלית הפילם נוארית - שבהיבט הזה מאוד מזכירה את "שוגר" הבלשית - אלא הבחירה שמוצעת לקהל. פרקי "ספיידר-נואר" זמינים במלואם הן בצבע והן בשחור-לבן, כל גרסה מרהיבה בדרכה, והדילוג הנונשלנטי ביניהן מתאפשר באדיבות ממשק טכני נוח (לפחות במכשירים התומכים). הנודניקים בוגרי התואר לקולנוע מן הסתם יתעקשו על החלופה המונוכרומטית ברוח התקופה, אבל אסור לשכוח שזו הצבעונית מציגה את האירועים כפי שהגיבורים ממש חוו אותם. בעיקר מרשים לראות איך הצבעים, המרקמים והצללים השונים שוקללו כך שירשימו במקביל בשני מצבים הפוכים. ככה צריכה להיראות טלוויזיה בשנת 2026, וגם אחר כך.
וכמו שכדאי לערבב בין שתי הגרסאות של "ספיידר-נואר", כך הסדרה מערבבת בין הרבה יותר משני ז'אנרים. קייג' הגדיר את דמותו "70% המפרי בוגרט, 30% באגס באני", תיאור נהדר של הטאץ' הקומי בסדרה - המתבטא דרך הופעתו הרצינית-אך-סלפסטיקית של השחקן. ההתרשלות היצירתית נוכחת דווקא בפן המותח, כיאה לכל סדרת קומיקס, כי ברור שירייה בסוף פרק תתגלה בפרק שלאחר מכן ככזו שהרגה דמות חסרת תועלת נוספת. וזו, למעשה, התשובה לכל מי שהולך לאיבוד מול חוסר המיקוד של "ספיידר-נואר": הקהל שלה הוא לגמרי העיניים, אלה שמחפשות משהו יפה לראות ואת ניקולס קייג' נהנה במגרש משחקים חדש. אין טעם לחפש בה תוכן שיפעיל את המוח, בטח אם המוח הזה מחפש סיפור החורג מהמתווה המוכר.