כל מי שעקב אחרי מונדיאל 2022 קיבל גם על הדרך מנה נאה של "קרתגו", שהרוויחה את התואר "מדוברת" בין השאר בזכות הפרומואים שהופיעו בעקביות בהפסקות המחצית במשחקים: כאן 11 ניצלה את הבמה שקיבלה לאורך הטורניר כדי לקדם את ה-סדרה ה-גדולה הבאה שלה (וניצלה אותה גם אתמול, כששידרה את פרק הבכורה הכפול של "קרתגו" כשהצופים עדיין דבוקים למסך אחרי הגמר). אבל "קרתגו" לא זכתה לבאזז רק בזכות הפמפום האינטנסיבי שלה, אלא גם בזכות התוכן שפומפם, שמיקם את הסדרה כמעניינת עוד לפני שבאמת עלתה למסך.
ולא רק מעניינת: הצבעוניות הבז'ית, התקציב הנכבד שניכר בכל שוט, החזרה שלה לסיפור היסטורי מלחמתי – כל אלה עודדו רבים להכריז על "קרתגו" בתור יורשת אפשרית ל"שעת נעילה", שכזכור, עסקה במלחמת יום הכיפורים ועלתה הון תועפות לתאגיד. ואמנם "שעת נעילה" קיבלה ביקורות מעורבות, וגם לא זכתה ברוב פרסי האקדמיה לטלוויזיה אליהם הועמדה בשנה בה שודרה – ובכל זאת, בזכות הרעש שעשתה, העמידה ל"קרתגו" רף גבוה. ובכן, בלי להעליב את "שעת נעילה" – סדרה שאהבתי, למרות הפגמים שלה – אפשר לומר ש"קרתגו" פשוט משחקת בליגה אחרת.
"קרתגו" מגיעה מבית היוצר של האחים ינץ ורשף לוי (שגם משחק בסדרה) ושל תומר שני; היא מבוססת על אירועים אמיתיים, ומספרת את סיפורם של שוהי מחנה עצורים שהקימו הבריטים באפריקה, בזמן מלחמת העולם השנייה: שם, הוחזקו חברי מחתרות האצ"ל והלח"י יחד עם פשיסטים איטלקים ונאצים זוטרים.
במרכז העלילה של "קרתגו" נמצא אליהו (אלייז'ה) לוי (אורי גוב); אליהו הוא שחקן בתיאטרון המטאטא, סלב של ממש בתל אביב, שמגיע לקרתגו לאחר שהוא מואשם בשיתוף פעולה עם הבריטים (כלומר, בהלשנה) – על אף שהוא אינו חבר באף ארגון פוליטי. אליהו הוא גבר עדין ורגיש, שונה מהמחוספסים של מחנה העצורים; מן הסתם דרך החיים שלו – כבדרן, שמרוויח מהצלחה אישית – מתנגשת עם דרך החיים של חברי המחתרות, שפועלים למען אידאולוגיה רחבה, למען עם. למרות זאת, יעקב דן (רשף לוי), מנהיג האצ"ל ומנהיג היהודים במחנה, רואה באליהו אויב ומאשים אותו בבגידה. ברור שיש כאן סתירה, ואת מה שבאמת התרחש לפני המעצר של הגיבור כנראה עוד נגלה בהמשך.
השהות במחנה מזמנת לאליהו לא רק יחס עוין מצד היהודים אחרים, אלא גם מצידו של מקדונלד (שון פול מקגראת'), סגן המפקד, שמכה את העצירים ועולב בהם בכל הזדמנות שרק ניתנת לו; וצריך לציין גם את דיווידסון (פיליפ גלניסטר), מפקד המחנה, איש חכם ומחושב הרבה יותר מאשר סגנו – שמשחקים פסיכולוגיים הם דרכו לשבור את העצירים במטרה לדלות מהם מידע חשוב. אותו דיווידסון מהווה איום על אליהו גם בבחינה אחרת: הוא נשוי להלנה (קרולינה יורשק), אחות צרפתייה וצעירה והמאהבת של אליהו משכבר הימים - ומיותר לציין שאם מישהו יגלה על הקשר הסודי ביניהם, זה יסתיים במוות. דמות מרתקת נוספת במחנה היא זו של תומאס אדינבורו (אוליבר באקנר), מרגל נאצי וגאון אמיתי שיודע כיצד לסובב את כולם על האצבע הקטנה.
כבר אמרתי ש"קרתגו" משחקת בליגה אחרת מזו של "שעת נעילה", ואם לדייק - "קרתגו" היא סדרה בינלאומית. קודם כל, לאור הנתונים ה"יבשים": הסדרה צולמה בקולומביה, והיא תוצר של שיתוף פעולה עם חברות הפקה בינלאומיות מארגנטינה, קולומביה וקפריסין; משחקים בה שחקנים ישראלים (הנרי דוד, יעקב זדה-דניאל) ולא ישראלים (גלניסטר, באקנר ועוד) כאחד; והשפה האנגלית היא השפה השולטת בה. אבל לא האנגלית היא שמרימה את "קרתגו" למעלה (אם כי היא בהחלט לא מזיקה), אלא האופי שלה: בעוד "שעת נעילה" הדיפה ניחוח פרובינציאלי, "קרתגו" אוניברסלית. "שעת נעילה" נראתה לעיתים כמניפסט שפונה לסנטימנטים של הקהל הישראלי המקומי, ו"קרתגו" מסוגלת להפעיל באותה המידה גם את מי שאינו מקומי. היא לא ציונית במהותה, אלא מציגה בין השאר רעיונות של ציונות. היא לא מפטמת אותנו במסרים שמוגשים בפאתוס, אלא משאירה לדמויות שלה את המרחב לפעול ולנו את המרחב לחשוב. ואכן, הפעולות של הגיבורים מייצרות דיונים מרתקים על המרחק אליו אפשר ולגיטימי ללכת למען צדקת דרכך, או למען החירות.
ראוי לציין גם את הז'אנר שבתוכו פועלת "קרתגו". יצירות תקופתיות, על אחת כמה וכמה כאלה שקשורות במלחמה, נוטות לא פעם להתמסר יתר על המידה למלודרמה. "קרתגו" מוגדרת כמותחן עם נגיעות של הומור שחור, והבחירה שלה להצחיק בעת שהיא מזעזעת – למרות הנושאים הטעונים אותם היא מביאה – היא גם אמיצה ומרעננת וגם מבורכת. הקריינות שמלווה את הסדרה מקלילה גם היא כשכבד. וכן, לעיתים כבד, ואפילו מאוד: "קתרגו" לא מפחדת להיות גרפית. רק בשבוע שעבר כתבתי ש"לשחות עם כרישים", להבדיל אלפי הבדלות, מוכיחה שלא תמיד צריך להראות דם על המסך – אבל ב"קרתגו" כל סצנה גרפית היא מוצדקת, מתדלקת את האקשן, ומעצימה עוד יותר את חווית הצפייה בחייהם של העצירים, שאצלם אלימות קיצונית היא דבר שבשגרה.
ואי אפשר לדבר על קרתגו בלי לדבר על השחקנים שלה. גוב, שעד כה היה מוכר בעיקר מסדרת הנוער "פלמ"ח", עושה עבודה נהדרת בתפקיד הראשי - שאפשר להניח שיסמן אותו כשחקן מבטיח; גלניסטר מבריק בתור דיווידסון; לוי מתעל אל יעקב דן את הכריזמה הנדרשת, ובאקנר – אחד השחקנים המצטיינים כאן ללא ספק – מוסיף שכבות לדמותו של תומאס בכל הבעה והבעה. לתצוגת התכלית המרשימה הזו מצטרפת גם נראות מהפנטת, החל מהצילום המרהיב ועד למשחקי האור והצל בסגנון "סיפורה של שפחה". מה נגיד? על כל האלמנטים שלה, "קרתגו" היא סדרה ייחודית שלא נראתה כמוה בישראל.
חשוב לומר שלא מדובר בסדרה שמתאימה לכל אחד, ובמיוחד לא למי שרגיל לטלוויזיה שמגישה סיפורים בכפית. אורך כל פרק של "קרתגו" הוא כשעה, והיא מורכבת מאוד (בהתאם, הבחירה לשדר את שני פרקיה הראשונים באותו ערב, במקום להסתפק בבכורה של פרק אחד, תמוהה בהחלט). בכל מקרה, מי שיבחר לצפות בה לא יוכל להסיט את העיניים מהמסך - לא רק כי היא מהפנטת אלא כי היא דורשת תשומת לב מירבית, הקשבה מלאה ובעיקר מחשבה. אם כן תבחרו להשקיע בה, תהיו בטוחים שהיא שווה את המאמץ.