הטקסטים שפורסמו כאן לאורך השנים על "קופה ראשית" מספרים סיפור שלם: מ"הנה פנינה שאף אחד לא מכיר", דרך החגיגות הרשמיות של כניסתה למיינסטרים, ועד המיצוי הכמעט-מוחלט והזיהוי שכבר מדובר בסדרת ילדים. לאורך חמש שנים ושלוש עונות, אחד הסיטקומים הכי מצליחים שנראו בישראל עבר מנישת החינוכית ללב הלוח של כאן 11, כבש את פרסי האקדמיה, הפך למשחק לוח, ביקר בהפסקות הפרסומות וספריות הפודקאסטים והשיג הכל חוץ מאירוח של הנשיא הרצוג באיזה פרק עתידי. גם זה עוד יגיע. בינתיים יש את נועה קירל ועונה רביעית וחדשה שהושקה במוצאי יום העצמאות, כיאה לקומדיה שהיא בראש ובראשונה הסיפור של כולנו.
כצפוי מסיטקום נוסחתי, העונה הרביעית לא מציגה איזשהו שינוי ניכר לעין. אותן דמויות, אותם נושאים, אותן בדיחות, אותה שגרה. אז המחוות הפיזיות נעשו טיפה יותר מוגזמות, ושוני (דורית לב-ארי) תופסת עוד מקום על חשבון נעמי (מיה לנדסמן), שום דבר להתעכב עליו. אבל דווקא אי-השינוי הזה, והבחירה המודעת לצעוד במקום, הוא השינוי המשמעותי ביותר שעובר על הסדרה. בעודה הופכת למפלגת המרכז האולטימטיבית, זו שכמעט כולם יכולים להסכים על כמעט כל מה שקורה בה, "קופה ראשית" סוגרת מעגל וחוזרת לעולמות החינוכית שמהם הגיעה. כן, זו כבר סדרת ילדים פר אקסלנס, והניסויים העלילתיים שניסו לאתגר בעבר את המחשבה נראים רחוקים מאי פעם. הגזענות והסאטירה עדיין מבעבעות מתחת לקומדיה הכל כך ישראלית הזאת, והן לא יתפרצו עד שמישהו ינסה לשלוף אותן בכוח.
נכון לתחילת העונה, אף אחד לא מנסה לערער על המוסכמות - מה שמותיר את גורל "קופה ראשית" בידיהם של היוצרים החדים נדב פרישמן ויניב זוהר. כתיבה של 50 עלילות ב-20 פרקים היא לא דבר של מה בכך, אבל גם הצפייה בחלק מפרקי הסדרה לא נעשית קלה במיוחד. החזרה הרוחנית לעולמות החינוכית הופכת כל פרק לכזה שתלוי באותה שאלה - איזה דמויות יזכו בו לבולטות (העדפה אישית: כוכבה וטיטינסקי, כי ראמזי כבר נחרש ומעולם לא היה עניין אמיתי בשירה שטיינבוך). כשהכתיבה טובה והקרשנדו מוצלח, זו אותה חוויה כמו פעם. כשהכל מקרטע, הכל מקרטע.
בעודם מוותרים על האדג' ופונים למכנה המשותף הגדול ביותר, יוצרי "קופה ראשית" מקבלים החלטה ברורה: פחות סיכונים, יותר סיכויים לפופולריות ועוד עונה (ועוד עונה). סביר להניח שזה יעבוד לה, ולא צריך להתקטנן איתה - כן, גם ברגעי הכתיבה נטולי ההיגיון הפנימי והפגומים ביותר, למשל כששוני מתנהגת באופן חכם וערמומי ומיד אחר כך נותנת לאביחי למרוח אותה לאיזה כיוון שיבחר. כשכל פאנץ' ניתן לחיזוי שני משפטים מראש, העבודה של זוהר ופרישמן יכולה להיראות קלה עבור הצופה הממוצע. והיא לא. אם הם לא היו כל כך מוכשרים לא היינו מגיעים כל כך רחוק, ואם הם בכל זאת יעזו להסתכן, אולי יגלו שדווקא יש לזה קהל לא קטן. לפחות פה.