"לאחוז בליאת" נקרע בין שני קצוות בלתי אפשריים

במציאות שבה אפילו החטופים נאלצים להיות מדורגים לפי דרכונים, גם הסרטים והראיונות עם אלו מתוכם ששוחררו כבר נעים על גבי איזשהו ספקטרום: יש את המושקעים וההישגיים, שמשנים סדרי יום, ויש את אלה שנורא ככל שיהיה להודות בזה - חוזרים על סיפורים דומים או לא נהנים ממשאבים מיוחדים, אבל עדיין מרסקים לא פחות. "לאחוז בליאת" (Holding Liat) לא רק עוסק באחת מהחטופות הפחות מתוקשרות, ליאת אצילי מניר עוז ששוחררה בעסקה הראשונה, אלא בנוי כסרט חטופים שהחטיפה היא לפעמים עניין משני בו.

הבמאי האמריקאי ברנדון קריימר, קרוב משפחתה של אצילי, פותח את "לאחוז בליאת" עם תיעודים עצמיים של בני משפחתה שצולמו כבר ברגע הראשון - שבועיים בלבד אחרי 7 באוקטובר, עם קבלת האינדיקציה לכך שהיא חטופה ובחיים. ומהרגע השני, הסרט שזמין ב-yes דוקו הוא כבר סרט פוליטי: אביה של ליאת, יהודה, טס לארצות הברית וחדור מטרה להעביר את המסרים שהוא חושב שבתו הייתה רוצה שיעביר. על דו-קיום, על הכיבוש, על זה ש"ביבי נתניהו לא בוכה על הקיבוצניקים שנהרגו". אצילי עסקה בפעילות למען שלום מגיל צעיר, שם היא גם הכירה את בעלה אביב ז"ל, שגופתו חולצה לאחרונה מעזה. לאחר פרוץ המלחמה, העמדות האלה קרעו אפילו את המשפחה שנותרה לה.

בן אחד של ליאת ואביב אצילי נשאר לשקם את ניר עוז. בן אחר, בעצמו ניצול הטבח, טס לארצות הברית עם הסבא. מתוקף היותה בעלת אזרחות אמריקאית - לרבות התמקדות של המצלמה בדרכון הזר, כמו באקדח שמופיע במערכה הראשונה - שם התמקדו מאמצי המשפחה. זה כולל ריבים ועימותים סוערים מול המצלמות של בני המשפחה החלוקים בדעותיהם, שיחת לחישות מקפיאת דם עם פעיל פלסטיני שנתקל בהם במקרה, ואפילו טלפון מהנשיא ביידן ממש עם הידיעה על שחרורה בעסקה. בינתיים, בדרכון העיקרי של ליאת אצילי, ראש הממשלה עדיין לא ביקר בקיבוץ שממנו נחטפה. הקרעים הללו בין בני המשפחה הגיעו עד לפסטיבל ברלין, שם "לאחוז בליאת" זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בשעה שילדיה לא היו מרוצים מהצילומים ולא הגיעו להקרנה. 

היותו של "לאחוז בליאת" סרט מאוד פוליטי הופכת אותו גם לסרט לא מאוד קולנועי - וכמובן שאין שום סיבה לצפות לאיזושהי טביעת אצבע אומנותית מדארן ארונופסקי, שנמנה בין מפיקיו. במקום זה, סרטו של קריימר מציע פרספקטיבה אחרת לחלוטין מזו ששולטת בסרטי החטופים, ובתקשורת הישראלית בכלל. זה מתבטא אפילו כשלתמונה חוזרת ליאת עצמה, לאחר שחרורה, ונקרעת בין שני קצוות בלתי אפשריים: מצד אחד הכעס והטראומה על החטיפה ועל רצח בעלה, מצד שני חמלה כלפי העזתים הרבים שמשלמים את המחיר על כך. היא אף מציינת לטובה את המשפחה ששבתה אותה ונהגה בה בעדינות יחסית, בטח בהשוואה לסיפורי הזוועה שאחרים יספרו אחריה. "לאחוז בליאת" מציג היטב את כל הקרעים האלה, בינה לבין עצמה או בין בני המשפחה שלה. כשחושבים על זה, יכול להיות שהם מסמלים נאמנה את הקרעים של מדינה שלמה.