"עשרים עשרים ושש" היא הכנה יעילה לקיץ מול המונדיאל

הוא קצת פחות חשוב משרלוק הולמס או ג'יימס בונד, אבל גם לאיאן פלטשר יש יקום תרבותי בדיוני משלו. לפני עשור וחצי עלתה ב-BBC הקומדיה המוקומנטרית "2012", שעסקה בהכנות לאולימפיאדת לונדון מנקודת מבטו של פלטשר, ראש הוועד האולימפי שגילם יו בונוויל מ"אחוזת דאונטון". בהמשך הגיעה "W1A", שבה פלטשר שימש ראש מחלקת הערכים של ה-BBC עצמו, ועכשיו תורה של "עשרים עשרים ושש" (Twenty Twenty Six): סדרה שלישית בטרילוגיה הטלוויזיונית של היוצר ג'ון מורטון, שבה בונוויל כבר שיחק לצד אוליביה קולמן וג'ונתן ביילי טרום פריצותיהם הגדולות. במוקד, איך לא, ניצבות ההכנות למונדיאל הקרוב. ופלטשר, שעשה את הדרך מלונדון למיאמי, הוא "מנהל תחום היושרה" בגוף שאסור לומר את שמו.

למרות שברור לכולם שהמונדיאל הוא המונדיאל ומקום העבודה הוא פיפ"א, "עשרים עשרים ושש" (העומדת בפני עצמה ומשודרת בישראל ב-yes וסלקום TV) נמנעת מלציין זאת - קרוב לוודאי שמטעמים משפטיים - ולכן כל אזכור של הנ"ל זוכה ל"ביפ" קולני ומשעשע. הבדיחה הכי טובה בסדרה, שבכלל אי אפשר לשמוע אותה. כיאה לטורניר שמתקיים גם בארצות הברית, גם בקנדה וגם במקסיקו, הדמויות בסדרה מגיעות הפעם ממדינות ותרבויות שונות ומזמנות לפלטשר אתגרים שטרם הכיר. למשל: מעבר מתרבות של משרדים פרטיים לגוב האריות של אופן-ספייס אמריקאי. למשל: דיונים על כמה פעמים במהלך טקס הפתיחה המצלמה תחתוך למנהיג אמריקאי חובב ציוצים. ההקבלה לאישה מסוימת ממדינה מסוימת במזרח התיכון היא כמובן רק על אחריות הצופים.

לצד הקריינות הקבועה, הנפלאה וחסרת התוחלת של דיוויד טננט ("עד סוף השבוע, זה כבר יום שישי") וחזרתו של יו סקינר, שוב בתפקיד העוזר הלא-יוצלח של פלטשר, הדמויות החדשות של "עשרים עשרים ושש" הן יורשות לא רעות לאלה של "המשרד" ויתר קומדיות מקום העבודה המוקומנטריות - מצחיקות ומגוונות, אך לא מוקצנות יתר על המידה. ששת פרקי הסדרה מתאימים את עצמם לרוח התקופה, עם מנהלי סושיאל ואחראי אקלים ויוטיוברים א-בינאריים, ומכאן שהיא גם לא דורשת טיפת הבנה בכדורגל: המקסימום ידע שנדרש מהצופים נוגע לזה שלאף אחד לא אכפת מהקרב על המקום השלישי, שקיים אדם בשם דיוויד בקהאם, ושאין שום תוחלת להצעה האקולוגית "משחקים קצרים יותר". הכנה חביבה ויעילה למגה-אירוע של הקיץ הקרוב, עם הצצה לכל כיבויי השרפות שבטח כבר מתקיימים בכמה משרדים.