הבמאי ריאן ג'ונסון ("רצח כתוב היטב") חשף פעם חוק סודי של חברת אפל: היא נותנת ליוצרים להשתמש במכשירים שלה בסרטים וסדרות, אבל רק בתנאי שהנבלים והדמויות הרעות לא ייראו משתמשים בהם. וכשאפל החברה הטכנולוגית הופכת לאפל TV פלוס, שירות הסטרימינג, די ברור באילו מכשירים ישתמשו גיבורי סדרות המקור שלה. אז מה זה אומר על מיץ' קסלר (סטיב קארל), אחד מהעוגנים המרכזיים של "תוכנית הבוקר" ומטרידן מיני שהוגלה מהתעשייה? הוא עדיין משתמש באייפון. ולנתון הזה יש משמעות גדולה הרבה יותר מלסתם עוד פרט טריוויה.
הטלוויזיה, ולא רק האמריקאית, נמצאת מזה שנים בעולם בו אנטי-גיבור הוא חלק רשמי מהבון טון העלילתי. הפיכה של דמות פגומה מוסרית לאחד ממקורות ההזדהות שלנו היא כבר לא חתרנית בשום צורה, ולמען האמת גם קצת לעוסה. אבל בזמן שדמויות רצחניות כמו טוני סופרנו יכולות לרדת לנו בגרון - הימים שאחרי metoo# הציבו את המטרידנים בקבוצת ייחוס אחרת לגמרי. ומיץ', טורף מיני שבעונה השנייה של "תוכנית הבוקר" נמצא הרבה מעבר לחשיפת מעשיו המבחילים, הוא לא סתם אנטי-גיבור: הוא אנטי לתנועה הכי חשובה שהייתה כאן מזה שנים. אף על פי כן, מצופה מאיתנו לרחם עליו לפרקים, לראות איך חלק מהדמויות מגינות עליו בלי שום בעיה (כל עוד הדיון הוא לא על ההטרדות עצמן), ואפילו לצפות בו מנסה לחזור לעולם הדייטינג. זה לא דבר אסור, זה פשוט משהו שכמעט ולא ראינו בעבר.
ובכל זאת, ועם כל הכבוד לקארל - מכעיס לגלות שוב ושוב איך במשך שנים פספסנו שחקן דרמטי טוב כל כך - ל"תוכנית הבוקר", שחוזרת היום לעונה נוספת (פרק חדש מדי יום שישי) יש שני עוגנים משמעותיים ממנו: אלכס לוי (ג'ניפר אניסטון) וברדלי ג'קסון (ריס ווית'רספון, הפעם בלי אותה פאה מזעזעת). האחת היא מגישת הבוקר המיתולוגית של ארה"ב, השנייה היא טאלנט חדש שכנראה עוד תחליף אותה. קשה לסקור את עלילת העונה השנייה מבלי לצלול לתוך ים של ספוילרים, ולמען האמת גם אין ממש טעם. כל מה שצריך לדעת הוא שהאירועים ממשיכים מהרגע בו נעצרו, כשאלכס וברדלי מנצלות את השידור החי כדי להיכנס ברשת UBA, על שהכילה התנהגות כל כך רעילה, ושהספינה של "תוכנית הבוקר" ממשיכה להיטלטל כמעט כל דקה. ובכלל, הפקת הדגל של אפל TV פלוס היא כזו שנעה בשלושה צירים - האישי-משפחתי, החברתי-מקצועי והחדשותי-לאומי - ולא יודעת רגע של מנוחה.
מעבר להיותה תוכנית על אחורי הקלעים הסוערים של עולם החדשות בטלוויזיה, כולל אינספור סצינות מלאכותיות שכל מטרתן להאדיר פלטפורמה שנחבטת מזה שנים על ידי פייק ניוז ורשתות חברתיות, "תוכנית הבוקר" היא מסדרות האנסמבל הזוהרות של הרגע. לצד אניסטון, ווית'רספון וקארל אפשר למצוא שם את בילי קרודופ (בתור קורי אליסון, מי שהיה ונשאר הדמות הכי מקורית ומפתיעה), מארק דופלאס, מרשה גיי הארדן וכמות בלתי נתפסת של שחקנים מרגשים שמצטרפים בעונה החדשה: ג'וליאנה מרגוליס ("האישה הטובה") היא לורה פיטרסון, מעין אילנה דיין מקומית ומסתורית שהופכת למנטורית של ברדלי; גרטה לי ("בובה רוסית") היא סטלה בק, יד ימינו החדשה של קורי ואישה מאוד צעירה שהגיעה לתפקיד מאוד מכובד; הולנד טיילור ("שני גברים וחצי") היא חברת דירקטוריון ב-UBA שמנסה להציל את החברה השוקעת, הקומיקאי חסן מינאג' הוא עוד מגיש חדשות בנסיקה וולריה גולינו ("איש הגשם") היא מהנשים הבודדות שמוכנות לתת למיץ' במה כרגע.
כדי להצדיק את הקיום שלה, כי סדרות שכאלה לא באמת תלויות במקום או בתקופה, "תוכנית הבוקר" מנסה למצב את עצמה כקפסולת זמן של המיינסטרים האמריקאי הנוכחי. בעונה הקודמת הדגש היה על הטרדות מיניות וחשיפתן, והפעם הדיון כבר עוסק יותר ויותר ב"תרבות הביטול", עם שלל תלונות עליה, כולל מגיש שמגלה ש"ספיריט אנימל" זה ביטוי שאי אפשר לומר. וגם הקורונה כאן, כמובן. העונה השנייה נפתחת בנקודה בה הראשונה הסתיימה, כשהנגיף היה ממש מעבר לפינה, ומן הסתם היא נכנסת ללופ של מערכת החדשות במלוא עוצמתה. הפקת "תוכנית הבוקר" שותלת אינספור רמזים מטרימים (חמודים אך מנג'סים) למגפה עוד בפרקי הפתיחה, מהתעטשויות פתאומיות דרך ויתור על אייטמים בנושא ועד האמירה ש-2019 היא פשוט שנה איומה, אבל ככל שהעונה מתקדמת היא מוצאת את מקומה. הקורונה נוכחת כמעט בכל אחד מפרקי העונה (כל העשרה נשלחו מראש לביקורת), וניכר שמדובר באחד הייצוגים הכי מוצלחים של התקופה.
אבל הפגמים, אם תהיתם, עדיין כאן. בראשם ההבנה שלמרות כל התקציב והשופוני שבעולם, "תוכנית הבוקר" היא אופרת סבון מסוגננת, ולא אחת מתוחכמת במיוחד. מבחינת אלה שיודעים למה לצפות, ומעוניינים בו: ה"עוד מאותו הדבר" הזה פוגע בול במטרה. עשרה פרקים מושקעים וממכרים שאפשר לגמוע תוך סוף שבוע אחד ואף להצטער שהעונה כל כך קצרה. כי לצד הביקורות המוצדקות, והתחושה שמפגש פסגה כזה יכול היה לתת לנו יותר, לא מדובר בסדרה אבודה. היא מופרכת, עמוסה בשטיקים, מפוצצת בפאתוס, ובכל זאת הצפייה בה לא מרגישה כמו צפייה בתאונה. יותר כמו צפייה בסרטונים המוזרים האלה, של פיצוץ חצ'קונים בקלוז-אפ. "תוכנית הבוקר" לא מתביישת להסתכל לחלאות בעיניים ולראות שיש מאחוריהן אנשים, והיא גם לא מתביישת למכור לנו אשליה, כאילו הדבר שאנחנו צופים בו הוא בכלל סדרת דרמה על רמה.