תדביקו את "בהסתורה" בכל סדרת חרדים, ולא תרגישו בהבדל

שוב ושוב יזכירו מבקרי הטלוויזיה שלמסך הישראלי יש שני משאבים בלתי נגמרים: סדרות על חיילים וסדרות על חרדים. אלה כבר לא ז'אנרים, אלא פשוט ברירות המחדל של כל התסריטאים והמנהלים. לכן אחת לתקופה תקום איזו סדרה שתצמח מאותם מחוזות, אבל תבטיח לעשות את זה אחרת - החיילים הם בכלל עובדי שק"ם, או משל על דמויות מהתנ"ך, והחרדים הם בכלל שבאבניקים, או על-טבעיים, או אפילו חיילים בעצמם. כך נוהגת גם "בהסתורה", הדרמה החדשה של כאן 11 על חרדים בעלי חיים כפולים. חרדים כלפי חוץ, חילונים כמעט לגמרי במפגשים הסודיים.

"בהסתורה" - שיצרו יוסי מדמוני ("מתיר עגונות", "איסט סייד") ואבי תפילינסקי (שגם משחק), שניהם גדלו בבתים דתיים - נפתחת עם סיפורה של רוחל'ה בת ה-19 (נעמי הררי). הימים הם ימי הקורונה, וכדי לברוח משידוך כפוי היא מדביקה את עצמה ומפונה לבידוד בדירת המסתור של קבוצת אנוסים. בהתחלה היא משתמשת בכינוי "שירה האס", בעוד שאחד מאותם אנוסים הוא "דונלד טראמפ" (אורי קומאי, כלומר דודו פארוק), נצר למשפחה מיוחסת שמאס אף הוא בחיים שהוכתבו לו. ושניהם מתאהבים האחד בשנייה, כי סדרה על חרדים, מה הם כבר יעשו.

אבל זה ממש לא הכל: יוסי זוכמיר (גל תורן) הוא מנהיג הקבוצה, עם אופי מאכערי ולא מעט צרות; גיטי (נעמי לבוב) היא אשת הרב של זוכמיר, וגם המאהבת שלו; שרה (נועה קולר) היא לא רק חילונית בארון אלא לסבית בארון; פנחס מנחם (דוד וולך) ישן עם אשתו ראש לרגל אך מתעניין יותר ויותר בנשים אחרות; כל אחד מתשעת פרקי "בהסתורה" - חמשת הראשונים נמסרו מראש לביקורת - מתמקד באופן כמעט בלעדי בדמות אחרת, כשלאנסמבל האנוסים ובני משפחותיהם מתווספים חני פירסטנברג, מוריס כהן, יותם ג'ונתן רבינו (הראפר "וודו דאדי"), אלמה דישי, מיכל ינאי, שי אביבי, הילה רוח ומעיין ליניק שמלווה בקולה את הפתיח המושלם של הסדרה. מפגש פסגה מוזיקלי ומתבקש בין "לכה דודי" ל"בית השמש העולה", מוגש על מצע רמזים מאוירים לחיי הסוד של הגיבורים. הם אוכלים שרצים ובשר מאטליז דרוזי, משתמשים בסמארטפונים כיד המלך, ואפילו לא שומרים נגיעה.

כשגיבורי "בהסתורה" לא שומרים נגיעה, ונניח ממש מתנשקים - המבוכות שנגזרות מזה הן כמו של סדרות החילונים. אבל הסיפורים, ההתלבטויות, ההתאהבויות, הכמיהה: הם דווקא כמו בכל סדרת חרדים אחרת, בטון והקצב שהוכתבו על ידי "שטיסל" ודומותיה. זה הופך אותה למקרה קלאסי של "לחובבי הז'אנר", קהילה שאמנון לוי הוא המנהיג שלה, ומרגיש מפוספס בהתחשב בהבטחה המקורית שאליה כיוונה. כי בניגוד לכל סדרות החרדים האחרות, שהתבוננו על המגזר מבחוץ פנימה, סיפור המסגרת והניסיון האישי של היוצרים הופכים את "בהסתורה" לדרמת חרדים שמתבוננת מבפנים החוצה. ובחוץ, לפחות במקרה שלה, ירושלים היא אותה ירושלים והדרמה אותה דרמה.

תחושת ה"לחובבי הז'אנר", ולהם בלבד, מתגברת מול המגרעות האחרות של "בהסתורה". מבנה הפרק-פר-דמות אפקטיבי, אך נטול השפעה לאורך זמן - כי תפריט הטעימות הזה שטחי ונטול אפשרויות להשתקעות, מה גם שלפחות על סמך חמשת הפרקים הראשונים לא ברור אם ואיך כל הזירות יתלכדו כאן. חוסר האחידות בין הפרקים תקף באותה מידה לשחקנים עצמם, כשקולר מדגימה קללת "קופה ראשית" מהי ונותנת את השטיינבוך הקבוע בדמות שונה בתכלית מאלה שגילמה בעבר. דווקא כשזזים הצידה, למשל עם וולך ודישי המצוינים, מגלים דמויות ושחקנים ששווים את הזמן. ומאכזב אפילו הפן החזותי, תחת ניצוחו של הבמאי אסף סבן, משום ש"בהסתורה" היא סדרה שצבועה בכל הגוונים הלא נכונים, בניגוד מוחלט לסיפור שלה. אם בעלילה יש צבעים עזים וקסומים שמסתתרים מאחורי האפור הכי נדוש, היא עצמה מתמסרת לאפור הזה לכל אורכה. תדביקו קטעים מתוכה בכל סדרת חרדים אחרת, ולא תרגישו שמשהו השתנה.