איפה: HOT8 ו-HOT VOD
כמה: הביקורת נכתבה לאחר צפייה בשלושת פרקי הסדרה
המלצת tvbee: אם אתם לא מגלים מספיק רגישות לבעלי מוגבלויות - תראו. אם כן - עוד יותר
אסף גרינבוים, יוצר הסדרה התיעודית "מושלמים" (לצד הבמאי יניב סגלוביץ'), נושא בזהותו שלושה אלמנטים שבזמנים אחרים וחשוכים היו נחשבים למומים ומדרדרים אותו לתחתית שרשרת המזון. "אם הייתי בתקופת השואה, אני הבן אדם הראשון שהיו הורגים אותו", אומר גרינבוים בפתח הפרק השני של הסדרה: "אני גם יהודי, גם הומו וגם נכה".
אבל גרינבוים לא חי באירופה תחת הכיבוש הנאצי, אלא בישראל 2020 שבה להיות יהודי זה לא רק לגיטימי אלא אפילו מומלץ על פי חוק, להיות גיי זה נורמטיבי כמעט בכל מקום שאיננו ביתו של רפי פרץ - אבל להיות נכה זה עדיין מום. לא רק מום פיזי, אלא גם מום חברתי. גרינבוים הוא הראשון להודות בכך; הוא נתקף הלם כשבן זוגו לשעבר מספר לו על חברה שהתנגדה בחריפות לקשר ביניהם, אבל אז מודה שהוא עצמו לא היה יוצא עם נכה. אפילו לבעל המוגבלות יש מגבלות.
היחס הבעייתי של החברה הישראלית לבעלי מוגבלויות איננו בגדר חשיפה עיתונאית מרעישה. כולנו עדים לו וחווים אותו - מרגעי מבוכה מול אדם נכה שעולה לאוטובוס ועד לרגעי מבוכה מול העובדה שעולב הנכים הסדרתי אורן חזן מילא את תקן הסלב ב"האח הגדול". חסימות הכבישים במהלך מחאת הנכים מציפות את הקונפליקט הישראלי הפנימי: כולם מבינים לליבם ולמצוקתם, אבל אף אחד לא מוכן לעמוד באיילון רק כדי להביע הזדהות. באופן סמלי, כולם מבינים את הקושי שבמוגבלות - ואף אחר לא רוצה לחלוק בה. גם לא לשעתיים.
"מושלמים" מאפשרת להביט ביחס הזה מבעד לעיניהם של בעלי המוגבלויות - וכפי שניתן לשער, התמונה הנשקפת מעיניהם לא מחמיאה. אך מעניין לראות שאת הביקורתיות שלהם שומרים גיבורי הסדרה לא לאנשים גסי רוח כמו אורן חזן, שהכעס כלפיהם מובן מאליו, אלא דווקא ל"ישראלי הטוב" - זה שמגלה מודעות ואפילו מבקש לעזור, אך לא יודע לעשות זאת ברגישות הנדרשת. גרינבוים מספר על התחושה שלו מול שישה אנשים שקמו באוטובוס למענו; רעות רדנסקי, המתניידת בכיסא גלגלים, מספרת שכשהיא נעצרת ברחוב כדי להביט בטלפון אנשים ניגשים אליה ומציעים עזרה; מאיה אורן, הסובלת משיתוק מוחין, מספרת על מלצר שהציע לה עזרה בחיתוך שניצל; מורן סמואל מספרת על גבר שדחף את כיסא הגלגלים שלה בעלייה מבלי לבקש ומבלי להתריע ("אני לא אומרת שאתה לא בן אדם נחמד - אבל תשאל"). דווקא אנשים טובים באמצע הדרך מתגלים כאלו שמציפים תחושות של תסכול וחוסר אונים. דווקא מי שמנסה לפנות את הדרך ממכשולים מתגלה כחסם בתהליך הנירמול הסיזיפי של בעלי המוגבלויות. "זאת תזכורת יומיומית לנכות הזאת", אומרת אורן, "גם כשאני לא חושבת עליה, פתאום מישהו בא ומצמיד לי מראה מול הפנים".
יש ב"מושלמים", כנהוג וכמתבקש, סיפורים אישיים מרגשים ונוגעים ללב, מטראומות ילדות (אורן מספרת על ההשפלה שחוותה כילדה בחוג ג'אז) דרך אירועים טרגיים (חמישה משבעת המרואיינים עברו תאונה או פציעה ששינו את חייהם ואת גופם) ועד להפי אנד (שי רלר מצא אהבה, סמואל ונועם גרשוני זכו במדליות פראלימפיות). יש בה גם גילויים מפתיעים על יחסים וזוגיות (איך מסתירים יד פגועה, איך מתייצבים לדייט ראשון עם פמליה של מטפל, נהגת ומלווה). יש אפילו נגיעה בטאבו "סקס של נכים" - נושא שלרוב נתפס למרבה הכעס כנישת פורנו קינקית, ומוצג כאן סוף-סוף (בקצרה אך בפתיחות) כפי שהוא - פיסת מציאות.
אבל הרגעים המעניינים ביותר נוצרים דווקא כשהסדרה חורגת מהתבנית המקובלת של "סיפורים מעוררי השראה" (תבנית שגרינבוים עצמו קובל נגדה). אז מצליחה "מושלמים" לייצר את הרובד החסר בסיקור התקשורתי ובשיח הציבורי; זה שלא מסתפק במבט מעריץ על תהליך שיקום דרמטי ומרשים, אלא בוחן את נקודות ההשקה שלו לחברה; וזה שלא מסתפק בביקורת על מוסדות ציבור ללא נגישות או על נבחרי ציבור ללא רגישות, אלא גם מציע ביקורת מורכבת יותר על אפליה ואפילו על אפליה "מתקנת", על התפעמות מופרזת ("זה שאני מצליח ללכת לא עושה אותי מעורר השראה", אומר גרינבוים) ועל רחמים ("איך את מחליטה שאני מסכנה?", תוהה סמואל, "כי אני בכיסא גלגלים?"). ברגעים האלו הופכת "מושלמים" מחלון לראי, וכל הדיון במוגבלויות מתהפך על ראשו של הצופה; אז מי כאן בעצם סובל ממוגבלות?