באחד הפרקים של העונה השלישית (והאחרונה) של "המדריך לחיים בניו יורק", ג'ון ווילסון מבקש מהצוות שלו לקבוע ריאיון אצל חברה לשינוע איברים. בעקבות אי הבנה משעשעת, נקבע עבורו ריאיון אצל חברה לשינוע אורגנים – המילה organ באנגלית משמעותה גם "איבר" וגם "אורגן". ווילסון מחליט לערוך את הריאיון למרות הטעות, וכשהוא פותח בשיח מצולם עם אחד מהעובדים בחברה, השני נראה די מבולבל. "לא הבנתי את הקונספט, זה פשוט סרט מוזר על אורגנים?", הוא שואל. ווילסון בתגובה: "זה לא באמת על אורגנים".
האירוע הזה, על כל שלביו, מתמצת באופן די מדהים את המהות של "המדריך לחיים בניו יורק". קודם כל הבחירה של ווילסון לזרום עם הטעות, לתת לעצמו (וכך גם לסדרה) להיות מובל על ידי כוחות שהם גדולים ממנו, לאפשר לחומרים טובים להגיע גם ממקום שבו הוא לא תכנן לבקר. ושנית, התשובה הפשוטה אך המושלמת שלו לשאלתו של המרואיין: לא, זה לא באמת על אורגנים. מי שצופה ב"המדריך לחיים בניו יורק" מבין בדיוק למה הכוונה.
מי שלא צופה כנראה לא מבין בכלל – לא את המשמעות של המשפט הנ"ל ולא את שתי הפסקאות שנכתבו כאן. ויותר מזה: "המדריך לחיים בניו יורק" היא כנראה הסדרה היחידה שפשוט אי אפשר לתאר באמצעות תקציר כתוב. אבל אפשר לנסות: בכל פעם מחדש ג'ון ווילסון תועה ברחובות ניו יורק, מתקבע על בעיה מסוימת שהוא כביכול מתיימר למצוא לה איזה פתרון, רק כדי ללכת הכי רחוק שאפשר מהנושא המקורי של הפרק (ומניו יורק), לפגוש את הקהילות הכי משונות ואת הדמויות הכי ביזאריות (המשתתפים של "בואו לאכול איתי" נראים פתאום נורמליים). בין ריאיון אחד לאחר, הוא מקריין (או בעצם, ממלמל בנוירוטיות) את מחשבותיו, כשברקע מוקרנים פריימים חד פעמיים, שמתכתבים במידת מה עם המלל. בסוף הוא אולי גם חוזר לסוגיה שלשמה התכנסנו ואומר עליה כמה דברים חכמים. וגם כשהוא לא, זה בסדר. ווילסון לא מתכוון ללכת בשביל המסומן ולהגיע ליעד, הוא הולך בשביל משלו.
אבל התקציר הזה לא באמת לוכד את האסנס. בדרך כלל, כשאתם רוצים לשכנע את החברים שלכם לצפות בסדרה, תוכלו לקנות אותם בעזרת סינופסיס מסקרן או סופרלטיבים מפוצצים. זה לא המקרה כאן: "המדריך לחיים בניו יורק" מדברת בעד עצמה, ויש לה שפה משלה. בדיוק בגלל זה, אני פונה בבקשה לכל מי שלא צפה בסדרה ונכנס לכתבה הזו – בשבילכם, תצפו לפחות בפרק אחד או שניים.
לא מזמן הגיעה לסיומה העונה האחרונה של "המדריך לחיים בניו יורק", ואפשר לומר שהיא מוצלחת בדיוק כמו קודמותיה. גם בעונה הנוכחית ווילסון נתן לצופים בדיוק את מה שהם מבקשים ממנו: דימויים ויזואליים מטמטמים, תובנות מקוריות וסנטימנטים שקל להזדהות איתם, גם אם הם ספציפיים מאוד. באחד הפרקים, למשל, ווילסון מנסה להבין איך להתחיל להתאמן ומוצא את עצמו צופה בתחרות גידול דלועים, כשהוא מסביר שהרצון הגברי לגדול תמיד שם, אבל השאלה היא לאן מתעלים אותו; בפרק אחר הוא רוצה להתחיל לצפות במשחקי ספורט, ובסופו של דבר מוצא שקהילת אספני שואבי האבק (כן, מתברר שזה דבר) טובה יותר לאנשים חדשים.
המבנה של הפרקים נשאר דומה גם בעונה הנוכחית, ובסך הכל זו הג'ון-ווילסוניות שאנחנו מכירים מהעונות הקודמות. אבל בפרק 5, שהוא כנראה הפרק הכי משמעותי של העונה, מגיע טוויסט שראוי להתעכב עליו. בפרק הזה שואל ווילסון "איך לצפות בציפורים", וכשהוא מסתובב עם חבורה של צפרים, הוא מגלה שצפר יכול לספר לחבריו שהוא חזה בציפור נדירה מסוימת - ואף אחד לא יבדוק אותו. זו מערכת מבוססת אמון. המחשבות על אמת ועל שקר גורמות לווילסון להרהר גם בבחירות שעשה הוא עצמו, כיוצר דוקומנטרי שכביכול מחויב להציג ביצירותיו רק אירועים אמיתיים. אז, ובלב כבד משהו, הוא מתוודה בפני הצופים על תרמית משלו.
ווילסון מתייחס בדבריו לדימוי בלתי נשכח מהעונה הראשונה של הסדרה: אסלה שעולה על גדותיה, כשהנוזל החום המגעיל בסופו של דבר מציף את כל חדר השירותים. עכשיו היוצר מספר לנו שהצילום הזה לא אמיתי, הוא שחזור של סרטון שצילם מישהו אחר, ו-ווילסון לא יכול היה לשאת את המחשבה שהדימוי הזה לא יהיה שלו. אז הוא שכר אולפן מיוחד עבור הצילומים והחתים את אנשי הצוות שעסקו במלאכה על הסכם סודיות. בחשיפה הזו, ווילסון לכאורה מסכן את האמינות שלו כיוצר: רבים מהפריימים שלו הם מטורללים עד כדי כך שקשה להאמין שהם אמיתיים, ורבים מהמפגשים הם כל כך סמליים עד שקשה להאמין שהם ספונטניים. לכן, אולי עכשיו, כששקר אחד נחשף, הצופים יפקפקו ויחשדו שהיו כאן שקרים נוספים. אבל באותה מידה, ווילסון יכול היה גם להחליט לוותר על הווידוי הזה. בפועל, החשיפה לא מערערת לו את התדמית, אלא ההפך – היא דווקא ממקמת אותו כיוצר שאפשר לסמוך על המילה שלו.
כל פרקי הפודקאסט "אש! עם דורין אטיאס" (המלצה רותחת, אגב, אבל זו שיחה ליום אחר) נפתחים ב"שבועת האוסול": כל הדוברים מקריאים נוסח זהה שדרכו הם מבטיחים למאזינים, וכן אחד לשני, לבוא נקיים ולומר את האמת. השבועה הזו, שמאפשרת למאזין להיות רגוע ולדעת שכאן אף אחד לא יסבן אותו, מזכירה במידת מה את המהלך שעשה ווילסון בפרק הלפני אחרון של הסדרה שלו. כשהוא מודה ששיקר לנו בפעם ההיא בעבר, הוא בעצם מאשר שבכל שאר הפעמים הוא דבק במציאות כפי שהיא – ובכן, עד כמה שאפשר כשמדובר ביצירה מתוסרטת, בוימת וערוכה – וגורם לנו לבטוח בו באמת.
טוב עשה ג'ון ווילסון שסיים את "המדריך לחיים בניו יורק" בתום העונה השלישית, כשהיא עדיין אחד הדברים הכי טובים בטלוויזיה ועוד לפני מיצוי שהיה עלול להגיע בהמשך. "המדריך לחיים בניו יורק", כמו כל הפריימים המחורפנים שלה, הייתה סדרה חד פעמית – וכפי שווילסון מודה לצופיו בסוף כל פרק, עכשיו תורנו להודות לו על שהביא לעולם את היצירה הזו. עכשיו נשאר לחכות ולראות עם איזה יציאות גאוניות הוא יבוא בהמשך.