לאורך "חתירה אל ההווה - חלק א'", פרויקט הדוקו החדש של HOT8, משוטט גלעד כהנא ברחובות תל אביב בעודו מחופש להומלס. או יותר נכון לקלישאה של הומלס אמריקאי, מהסוג שעומד בקרנות רחוב עם שלטי סוף העולם - פאה לבנה מדובללת, זקן, חליפה מוזנחת בצבע בז', בקבוק בירה וסיגריה ביד אחת ובשנייה שקית סופר, בתוכה תפוז. בפרפרזה על הסרט "רעם טרופי", כהנא קצת הלך פול ריטארד עם ההומלסיות, אבל ככל הנראה הכל חלק מהאקט האומנותי. הוא מתהלך ברחובות, מטריד עוברי אורח וצועק דברים שנשמעים עמוקים, אבל האם הם באמת? האם המסרים האקזיסטנציאליסטיים העמומים על כמה שאנחנו צריכים לחיות את החיים הם אמת פנימית לוהבת או בנאליה מיושנת? כנראה שכל אחד יחליט בשביל עצמו.
"הים עלה ועלה ואף אחד מאיתנו לא תכנן את זה, אף אחד לא ידע והים עלה ועלה" כהנא ההומלס זועק בעודו משוטט בטיילת, "אתה רואה מקקים אתה רואה עכברים אתה רואה את כולם רצים, אף אחד פה כבר לא קיים כולכם זכרונות שלי", הוא ממשיך. זה לדעתי היה השלב שבו העברתי את הפרק למהירות 1.25. אני לא נוטה לראות ככה טלוויזיה, אבל אני מודיעה מראש שאם יכריחו אותי לצפות בחלק ב' זה יהיה על 1.5.
מדובר בשעה של פואטרי סלאם שבמקרה קיבל ביטוי טלוויזיוני ומרגיש קצת כמו פרודיה, ככל הנראה לא מכוונת, על ארט פרפורמנס פיוטי ועל תל אביב. אה כן, זה גם מסוג הדברים שיאמרו עליהם ש"הכוכבת האמיתית היא העיר תל אביב" כי יש שם צילומים של גרפיטי ויונים בכיכר ובית קפה.
גלעד כהנא בלתי ניתן לזיהוי בתחפושת ההומלס, אבל היא עדיין מרגישה כמו תחפושת. כל העסק מרגיש מלאכותי, אנחנו לא מאמינים לו וקצת מרחמים על עוברי האורח שכן ושהופכים את התוכנית, לרגעים, לקצת יהודה ברקנית. מצלמה נסתרת, פשוט לא מצחיקה (לא שיש מצלמה נסתרת שהיא כן מצחיקה), ואינטראקציות עמוסות בקרינג' ומבוכה.
התוכנית על שיטוטיה נמתחת ונמשכת, בעיקר לא ברורה המטרה של כל הדבר הזה. האם זה מסע פנימה? או דווקא כזה שנועד להאיר החוצה, על החברה? ואולי חלק ב' ישפוך אור שונה לחלוטין על הכל? החלק היחיד שמרגיש אותנטי בבליל השוטטות והברברת הוא הרגע שבו כהנא נדרס על ידי אופניים, וגם אז הוא חוזר די מהר להציק לרופא במיון. אגב, כל ההטרדה הזאת של צוותים רפואיים (שמתרחשת בחלקים נרחבים מהתוכנית) והרכיבה על הטרגדיה ההומלסית אמורים אולי להיות מכמירי לב, אבל בעיקר יוצרים אצל הצופה תחושה לא כל כך נוחה.
מה שבכל זאת יש לומר לזכות "חתירה אל ההווה" זה שהיא מרגישה כמו איזה מן ניסוי משונה שמאוד מפתיע שהטלוויזיה נתנה לו יד, בהתחשב בכך שהיא ישות פחדנית בסך הכל. זה נהדר שמוצר כה חריג הגיע למסך הקטן, יש משהו מבורך בטלוויזיה קצת אחרת, נועזת יותר, שיוצאת מהשטנצים המסחריים ומעזה לנסות. רק חבל שההבלחה הבאמת חד פעמית הזאת מבוזבזת על הקשקוש היומרני הזה, ולא על משהו טוב באמת.