"מייקל ג'קסון: פסק הדין" חושפת סודות דפוקים שקרו בנוורלנד

סדרת הדוקו "מייקל ג'קסון: פסק הדין" (Michael Jackson: The Verdict), שכל שלושת פרקיה זמינים לצפייה בנטפליקס, מגיעה בתזמון מעניין ואפילו קצת חשוד. הסרט הביוגרפי "מייקל", שמתאר את עלייתו של ג'קסון לכס המלכות של הפופ, מוכתר בזמן כתיבת שורות אלו כאחד הביופיקס המרוויחים בכל הזמנים. אבל הסיפור של הסרט העלילתי החיוור הוא בכלל לא מה שנראה בו, אלא דווקא מה שלא. יוצרי הסרט, בשיתוף בעלי עיזבונו ומשפחתו של ג'קסון, הורידו - יש שיגידו בחרו להוריד - את ההתייחסויות לפרשות ולשערוריות שליוו את הזמר במהלך חייו. לאורך השנים עלו ובאו תלונות על כך שהאיש, שאימץ מנהג הזוי של אירוח ילדים במיטתו, לא הסתפק רק בסיפור לפני השינה, אלא ניצל לכאורה את תמימותם והתעלל בהם מינית.

בתחילת שנות ה-90 הפרשה הראשונה בעניין ג'קסון הושתקה בתמורה לחופן לא קטן של מיליוני דולרים, אבל הדוקו הנטפליקסי החדש מבקש להעלות באוב פרשה שערורייתית לא פחות: בשנת 2005 הזמר הואשם בניצול ובהתעללות מינית בילד בשם גאווין ארוויזו. על פי האישומים, הוא אירח אותו ואת אחיו בביתו (ומיטתו), חשף אותם לתוכן פורנוגרפי ופדופילי ועשה בהם כרצונו. כל זה נשאר מתחת לפני השטח, עד שהעיתונאי הבריטי מרטין באשיר הגיע ב-2003 לאחוזת נוורלנד ויצר את הסרט הידוע "לחיות עם מייקל ג'קסון". הבחירה של ג'קסון בבאשיר נועדה לניקוי וצחצוח תקשורתי, אבל בפועל, הוא נפל ברשת של הבריטי הערמומי. הוא חשף יותר מדי מוזרויות בחייו האישיים, כולל את מערכת היחסים עם ארוויזו והצדקות של לינה משותפת עם קטינים, מה שעורר את השדים מחדש. ארוויזו חשף בחקירה פרטים מזעזעים, והרשויות פשטו על אחוזת נוורלנד.

הדוקו של הבמאי ניק גרין ("משפחת אסד: שושלת מסוכנת") מתחקה אחר האירועים, לפני ובמהלך המשפט, דרך ראיונות עם אנשי מפתח: אנשי תביעה והגנה, עיתונאים, ידידים קרובים של משפחת ג'קסון, מושבעים ומעריצים - אבל אף לא אחד מבני משפחת ג'קסון עצמם. מהלך הסדרה, סדר הדברים והנרטיבים המשתנים בה, יזכירו לצופה הישראלי את "צל של אמת" על רצח של תאיר ראדה. באותו סגנון, הבמאי מנסה לתקוף את משפטו של ג'קסון מכמה זוויות שונות ונקודות מבט מצליבות, ומשתדל לצייר תמונה רחבה יותר של האירוע שמעולם לא צולם מתוך אולם בית המשפט.

לא מדובר בדוקו עם אופי תחקירי, חושפני או מטלטל עולמות. "פסק הדין" היא סדרה ששמה את הכל על השולחן בעניינו של ג'קסון, בלי נקיטת עמדה מובהקת (תלוי בעיני המתבונן). את ההחלטה בעניין גרין משאיר לצופים. וגם כאן, כמו ב-1993 וב-2005, הדעות חצויות. למעריצים הנלהבים של ג'קסון זו תהיה תזכורת מוחצת לחפותו של האליל שלהם, שעורך דינו, תומאס מסרו, עשה קרקס מעדי התביעה והוכיח פעם אחר פעם שהלקוח שלו הוא איש תמים, אוהב אדם וילדים בפרט.

מנגד, שלב חשיפת החומרים והעדויות בסדרה חושף המון סודות מעוותים ודפוקים שקרו באחוזת נוורלנד: מזוודה מלאה בחומר פורנוגרפי, חדר שינה סודי, מגזינים פדופיליים ואקטים מיניים שעדיף לא לפרט לגביהם. כאמור, כל זה לא יזיז במילימטר את המעריצים מעמדתם, אבל יש כאן חומר למחשבה, ועוד יותר מזה, להטלת ספק בחפותו של המליכ.

מבחינה טכנית, אין כאן פריצת דרך דוקואית מיוחדת, ו"פסק הדין" מתנהלת על פי התסריט הרגיל של ראשים מדברים, חומרים ארכיוניים של ערוצי הטלוויזיה וחדרי חקירות. לכן הערך המוסף של "פסק הדין" הוא לא בשואו-אוף שהיא לא מספקת, אלא בניסיון אותנטי לייצר דיון פורה על מעלליו של ג'קסון.

אז האם יציאת הסדרה סמוך לצאת הסרט העלילתי היא מקרית או בכוונה תחילה? גם כאן אפשר להשתעשע במחשבה שמדובר במיני-קונספירציה שתתדלק מחדש את זעמם של המעריצים. בכל מקרה, "פסק הדין" לא מתיימרת להיות עוד פרק נוסטלגי של "בשידור חוקר" ולא בידור נמוך להמונים. זה גם לא דוקו מיוחד במינו, מהסגנון שלא נראה מעל מסכי הטלוויזיה. אבל יש לו שני יתרונות בולטים. האחד, המושא שבמרכזו, שלנצח יישאר דמות מרתקת לחקור בכל היבט. השני הוא שהוא עושה את מה שהביופיק שובר הקופות לעולם לא יצליח: לייצר דיון ושיח אמיתי בלי להיות זול, צהוב או מלטף. בסופו של דבר יש כאן דוקו בסיסי, ענייני, מסקרן ובאמת מהנה לצפייה.