בדומה ל-"NOVA#", הסרט שהספיק להקדים אותו בזירה הארצית, גם "זריחה שחורה" מבין שהדרך הטובה ביותר לתווך - פנימה והחוצה - את ממדי זוועת הטבח ברעים היא לא באמצעות מספרים, אלא באמצעות הפסיפס האנושי. סיפורים יוצאים מן הכלל באימתם שמעידים בדרכם על הכלל, כשהנתונים הקשים על האירוע כולו נמסרים כפי שצריך רק בשקופית האחרונה. ושם, זוג קביים שנשען על הקיר מאחורי אחד המרואיינים הוא כמו רמז מטרים אכזר.
הדוקו הישראלי-גרמני של יוסי בלוך, דוקי דרור ונועם פנחס שודר בכאן 11 אחרי שגרסה מקוצרת שלו כבר הופצה באירופה, וזו המעודכנת תגיע בקרוב למדינות רבות נוספות - כשההשוואה בינו לבין קודמו כמעט בלתי נמנעת. אחד הסתמך על תיעודים מהשטח בלבד, השני מושיב מול המצלמה כמה ניצולים שדיברו ימים אחרי הטראומה. אחד הופץ בתחילת החודש, השני הבשיל רק עכשיו. אבל שניהם, יחד עם לפחות עוד שני סרטי דוקו עתידיים שידוע עליהם כעת, יכולים לגור בקלות תחת אותה קורת גג: גם אם יש חומרים שחוזרים על עצמם, הם מתגמדים לעומת הזוועה שיכולה להפתיע אפילו את צרכן החדשות הכי נאמן.
מי ברכב ומי בשדה, מי במיגונית ומי בנחל, כל אחד מניצולי הטבח שמתראיינים ל"זריחה שחורה" מתאר אימה שונה אך דומה. את מה שהוא אולי התיאור המטלטל ביותר מוסרות ביחד גלי אמר ועמית עמר, שדווקא היו בשירותים: אותם שירותים כימיים מסרטון קטל בלתי נשכח ובלתי נסלח, שעליהם ירו המחבלים ביסודיות מפלצתית. אבל המחבלים ירו על התאים בגובה הראש, וגלי ועמית נצמדו לרצפה, ולכן הן ניצלו בניגוד לרבים אחרים. העדות הזאת מזעזעת כפליים - גם בגלל הסיפור הפרטני, שנמסר ברהיטות ובתיאור שאפשר כמעט להריח, וגם בגלל ההבנה שעדיין יש אירועים מ-7 באוקטובר שטרם נחשפו בפומבי. המוח משתגע מהמחשבה על הסיוטים שבינתיים עוד נשמרים בבטן, או על אלה שלא יהיה מי שיציג.
ולמרות שההשוואה המתבקשת ביותר היא ל"NOVA#", ב"זריחה שחורה" מהדהדות עשרות כתבות מצמררות ועשויות היטב ששודרו מאז פרוץ המלחמה בשידורי החדשות השנים. ככה זה כשיש כ-3,000 ניצולים מטבח אחד, בניכוי כ-400 נרצחים ועשרות חטופים. וזה עוד לפני סיפורי המעגל השני והשלישי, שגם בהם הסרט נוגע לכמה רגעים - עם אילן רגב, אביהם של מיה ואיתי שנחטפו ושבו, או עם השוטר הקהילתי מרהט חנניה בנימין. לכן אפשר להמליץ בבטחה על הסרט, יחד עם אזהרות הטריגר המתבקשות, אפילו אם הליבה שלו דומה לרוב התוצרים הקודמים. כשזה מגיע לפצע הנובה, מדובר בפצע שעדיין לא חפרו בו מספיק.
מנגד, וללא גרם אחד של שיפוטיות, ניתן לצפות ב"זריחה שחורה" ודומיו ולהרגיש שהטראומה מוקדמת מדי בשביל לזכות לטיפול אומנותי בבסיסו. זה מהדהד היטב גם במיצב ההנצחה לפסטיבל שהוקם בשבועות האחרונים בתל אביב, ובו הרצון לתרום לקהילה מתערבב בקושי להכיל מראות קרובים כל כך, ומבקרים מהקהל הרחב מתערבבים עם ניצולים שמגיעים לאסוף את חפציהם האישיים שהובאו לשם. אבל מעבר לכך שדעתו האישית של פלוני לא צריכה להשפיע על זו של אלמוני, יש מורכבויות בוערות בהרבה שצריך ליישב כרגע. סביר להניח שיוצרי "זריחה שחורה" בעצמם לא היו רוצים שמישהו יצפה בו בכוח.
בכלל, ברור שעבור יוצרי "זריחה שחורה" ההפצה בישראל היא רק הישג משני. כמו סרטים אחרים על 7 באוקטובר, אפילו כמו מערכוני ההסברה של "ארץ נהדרת" - הפנים הם לחו"ל, וכל רווח בתוך גבולות ישראל הוא בגדר בונוס. האם מדובר בסרט שראוי להפצה? ברור, כנ"ל לגבי כל כתבה אחרת או כזו שעוד תגיע. בזירת הקרב של דעת הקהל העולמית, צריך כמה שיותר כלי נשק וכל אחד מהם הוא מבורך. עבור הצופים שמכירים את האירוע מעט יותר מקרוב, בטח אלה שלא זקוקים להוכחה שהוא בכלל קרה, "זריחה שחורה" הוא תחנה נוספת במסלול בלתי נתפס: ההבנה שיש סיפורים שעוד לא שמענו, עד כמה הם רבים ועד כמה הם מחרידים. אז בסרט הזה מדברים, ובסרט הקודם העדיפו להראות בלי מילים. ההבדל לא באמת משמעותי. בשביל יצירות מכוננות מאלה יהיה צורך לחכות עוד זמן מה, בשביל קונטקסט, ובעיקר להחזיר 129 חטופים.