"החיצוניים": סדרת הכת של נטפליקס מוגזמת בכל קנה מידה

סדרות בריטיות נחשבות, בדרך כלל, למאופקות יותר מאלה האמריקאיות: החל מליהוק השחקנים (שנראים כמו בני אדם רגילים ולא כמו דוגמנים), דרך הופעות המשחק (שלא נוטות להיסטריה מיותרת) ועד לעיצוב העלילה (כלומר, סיפורים קטנים וריאליסטיים). מהסיבה הזו, התרגשות מסוימת נרשמה אצלי עם הידיעה על עלייתה למסך של "החיצוניים" (Unchosen), סדרת מתח בריטית חדשה שעוסקת בחיים בתוך כת. למרבה הצער, ההתרגשות הזו דעכה כבר לאחר הפרק הראשון, ולאחר הצפייה בכל ששת הפרקים כבר אפשר לומר בביטחון - הדבר האחרון שאפשר לומר על חיצוניים הוא שהיא מאופקת (וכפי שבטח כבר הבנתם, זו לא בדיוק מחמאה).

את "החיצוניים" יצרה ג'ולי ג'ארי עבור נטפליקס, וביימו אותה ג'ים לואץ' ופיליפה לאנגדייל. כאמור, היא מתארת את החיים בקהילה סגורה, נוצרית ושמרנית (ובדיונית, למקרה שתהיתם). הכת, שמתייחסת לעצמה בשם "אחוות הנשגבים", מתנהלת על פי חוקים נוקשים שנובעים - לכאורה - מרצונו של אלוהים, ומנתקת את עצמה מהעולם החיצון. ובכל זאת, חיים בתוכה אנשים שדווקא מגלים סקרנות כלפי מה שקורה בחוץ ומהאנשים ה"חיצוניים". כזו היא גיבורת הסדרה רוזי - בחורה צעירה, רעיה ואם, שמדחיקה את המצוקה שהשגרה שלה מסבה לה. נקודת המפנה מגיעה כבר בפרק הראשון: בתה הקטנה גרייס בורחת ליער בעת סופת גשמים ונופלת לאגם, וזר מסתורי נמצא שם בדיוק ברגע הנכון ומציל אותה מטביעה. אותו איש מתגלה בתור סאם, אסיר נמלט, ודרכו מתחילה רוזי לחלום על החיים שהיו יכולים להיות לה.

בין השורות כבר אפשר להבין שבין רוזי לסאם מתפתח קשר רומנטי, והוא מתפקד בתור נקודת האור בחייה, שהם בסך הכל חיים די עגומים: היא נמצאת במתיחות תמידית מול בעלה אדם, איש קשה שנאמן לתפקידו הבכיר באחוות הנשגבים; היא חוטפת אש בעקבות הקשר שלה עם אייזיק, אחיו של אדם שפרש מחיי הקהילה; היא מוטרדת מינית על ידי מר פיליפס, ראש הכת ושיכור תמידי. אבל לא רק הסודות האפלים של הכת מתגלים בפני הצופים - גם השקרים של סאם מתחילים להיחשף. במקביל, בעולמן של הדמויות, הוא דווקא צובר עוד ועוד כוח (מה שגורם לי לחשוב שצריך היה לתת לשם הסדרה תרגום עברי אחר: לא "החיצוניים", אלא "החיצוני").

נתחיל בדברים הטובים: האם "החיצוניים" סוחפת? כן. האם בסיום פרק תרצו כבר להפעיל את הפרק הבא? כנראה שכן. אבל זה לא אומר שמדובר בסדרה איכותית. לצורך ההדגמה, לא מדובר בארוחה במסעדת שף, אלא בשקית דוריטוס. היא לא סומכת על טעמים מתוחכמים ומעודנים שיגרו את החך - היא מפגיזה בחומרים ממכרים ומקווה שזה יעשה את העבודה.

ובחזרה לעולמות הטלוויזיה - "החיצוניים" לוקחת הכל לקיצון, והטעות הגדולה שלה: היא מגיעה לקצה כבר בהתחלה. אם היה מד לדרמה, אפשר היה לומר שהסדרה מתחילה ב-100, וכשמתחילים ב-100, אין ממש לאן לעלות. ואכן, לכל אורכה "החיצוניים" נשארת על 100. בכל רגע נתון קורה בה משהו מזעזע או מסעיר, בכל רגע נתון היא מפציצה את הצופה בסממנים אומנותיים שמייצגים סכנה. מוזיקה עוכרת שלווה, רעמים וברקים, אתם מכירים את הנוהל. אבל כשמוזיקה עוכרת שלווה תמיד נמצאת ברקע, בשלב מסוים המוח כבר מבטל אותה, היא הופכת לחסרת חשיבות. אמצעי אומנותי הוא בעל השפעה כאשר משתמשים בו במשורה; כשמפזרים כמויות ממנו על הכל, הוא מאבד את העוצמה שלו.

זה נכון גם לגבי השפה הוויזואלית של "החיצוניים", שהיא סמלית באופן גס ממש. למשל, כשרוזי יושבת בחדר חשוך, ובדיוק את הנקודה שבה היא יושבת פוקדת קרן אור קטנה שנכנסת מהחלון. וכמו שהקודים האסתטיים של "החיצוניים" ממוחזרים לכדי מיאוס, כך גם הסצנות עצמן. 90 אחוז מהסצנות בסדרה מציגות את רוזי כשהיא מסתתרת מאחורי איזושהי דלת, מצותתת לשיחה שהיא לא אמורה להקשיב לה; בעשרת האחוזים הנותרים היא עומדת במטבח ומורחת פרוסת לחם בחמאה.

הדבר האחרון, ואולי המבאס ביותר, הוא הבימוי. כמו שאר האלמנטים המוגזמים ב"החיצוניים", גם האלמנט הזה מוגזם - ובסופו של דבר, הופעות המשחק בסדרה מרחיקות אותה מז'אנר המותחן הפסיכולוגי ומקרבות אותה לז'אנר אופרת הסבון. זה חבל, בעיקר כי הקאסט של "החיצוניים" דווקא מורכב משחקנים טובים: מולי ווינדזור מגלמת את רוזי; אייסה באטרפילד ("הנער בפיג'מת הפסים", "חינוך מיני") מגלם את אדם; פרה פי ("הוקאיי") מגלם את סאם; כריסטופר אקסלטון ("דוקטור הו") מגלם את מר פיליפס. כולם נופלים למלודרמטיות - אבל יש גם צד חיובי: לאף אחד אין iPhone Face.

בשורה התחתונה, "החיצוניים" היא אכזבה. מתבקש להשוות אותה ל"סיפורה של שפחה", ולו בגלל אופי הגיבורה שבמרכזה או אופי הקהילה שאותה היא מתארת, אבל מהר מאוד מתברר שאין באמת מה להשוות. אז כן, "החיצוניים" לגמרי תעביר לכם ערב או שניים - אבל היא ממש לא סדרה לפנתיאון.