העונה השנייה של גברת מייזל המופלאה הביאה איתה את אותו הדבר שהביאה הראשונה - הרבה נחת. בדיוק מה שמרים מייזל לא מביאה להורים היהודים שלה. העונה הראשונה תפסה את כולם, מבקרים וצופים כאחד, קצת לא מוכנים. נכון, איימי שרמן פלדינו ודניאל פלדינו כבר הוכיחו שהם עושים קסמים עם בנות גילמור המיתולוגית, אבל בגברת מייזל המופלאה הם העלו את הקסם הזה שלב אחד נוסף. והאמת היא שהם לא יכולים לקחת את כל הקרדיט לעצמם. בעוד לורליי ורורי היו דמויות נהדרות ואהובות, אבל גם קצת מעצבנות, מרים מייזל, או מידג׳ בשבילכם, היא כולה קסם טהור. וזה לא קורה בגלל האופן בו היא כתובה, אלא אך ורק בגלל רייצ׳ל ברוסנהן, שהיא המופלאה האמיתית בסיפור הזה.
מידג׳ מייזל היא מושלמת מדי. יפהפייה, רזה, חכמה, מצחיקה, בעלת חוש אופנתי מפותח ואם כל זה לא מספיק, גם עשירה. פריבילגית מעצבנת. אבל ברוסנהן שופעת כל כך הרבה אור ומתיקות, שגם ברגעים שמידג׳ יכולה לעבור כפריבילגית מדי או מרוכזת בעצמה, אי אפשר שלא לרצות לבלות איתה זמן.
בעונה הראשונה, מידג׳ גילתה שיש לה כישרון קומי די נדיר, והחליטה לפרוץ בקריירת סטנדאפ. העונה השנייה מתמקדת יותר בפן האישי של החיים שלה, תוך שהיא עוסקת בשאלה עתיקת הימים - Can women have it all? התשובה, אגב, לפחות על פי העונה, היא שלא, הן לא. לפחות לא בשנות החמישים. בשביל ללהטט בין הקריירה למחויבויות המשפחתיות והחברתיות, מידג׳ כל כך מתעלמת מהילדים שלה, שזו כבר הופכת להיות בדיחה פנימית. היא שוכחת את התינוקת ברכב, עוזבת את הבית מבלי להשאיר מישהו עם הילדים ולפעמים הם פשוט נעלמים לגמרי מקו העלילה, כאילו מעולם לא היו קיימים.
הקריירה שלה, לעומת זאת, מתנהלת בקצב די מרשים, כאילו לא מדובר בתחום אכזרי באופן כללי, ובפרט עבור נשים. זה לא שאין מכשולים בדרכה, אבל כמו בבנות גילמור - הם מינוריים והיא מדלגת מעליהם בקלילות. עבור מי שעוסקים בסטנדאפ, גברת מייזל המופלאה היא סדרה מרתיחה שלא מומלץ לצפות בה, בעיקר כי מידג׳ תמיד מצחיקה ולעולם לא נכשלת על הבמה. כולם צוחקים מהבדיחות שלה והיא תמיד במיטבה. אפילו כשהיא מגלה אורח בקהל שגורם לה להיחנק, זה רק הופך אותה למצחיקה יותר. אמינות, בקיצור, לא תמצאו פה.
אבל זה החיסרון היחיד של הסדרה, באמת. קצת יותר אתגרים וכישלונות היו מעמיקים את הסדרה, אבל מלבד הבעיה הזאת, העונה השנייה היא מענגת, תזזיתית ומקסימה בדיוק כמו הראשונה. טוני שאלוב מקבל הרבה יותר זמן מסך בתפקידו כאבא של מידג׳. התהליך הרגשי שהוא עובר מרתק, ושאלוב, בדיוק כמו ברוסנהן, הוא שחקן כל כך מקסים שאי אפשר שלא לצהול בכל פעם שהוא מופיע על המסך. למעשה, מלבד ג׳ואל מייזל, בעלה הבלתי נסבל של מידג׳, כל הדמויות והשחקנים המגלמים אותם פשוט מדהימים.
זאקרי לוי, שתמיד היה צנום ומעצבן, מצטרף העונה כשהוא חסון וחתיך, ומבין שחקני המשנה, בולטים לוק קירבי בתפקיד לני ברוס, והכימיה (האפלטונית) המתפוצצת שלו עם מידג׳, וגם ג׳סטין לופ, שמגלמת את אסטריד, גיסתה המגוחכת של מידג׳ שהתגיירה כדי להצטרף למשפחה - ולוקחת את עניין היהדות מאוד ברצינות. למרות שיש לה תפקיד די קטן, אסטריד מצליחה להיות הדמות הכי מצחיקה ומהנה בסדרה שגם ככה עמוסה בדמויות מהסוג הזה.
גברת מייזל המופלאה עוסקת מעט במגדר, באופן טבעי. יחד עם זאת, אם בשביל זה באתם, תשכחו מייצוג מציאותי או ביקורתי של הפטריארכיה. שרמן פלדינו עשתה את אותו הדבר גם בבנות גילמור - הפמיניזם שלה הוא מהז׳אנר הלבן והדשן, והיא לא מצליחה לייצג באופן ראוי את המאבק של אישה שמנסה להצליח בתחום מאוד גברי, בתקופה בה אפילו עבודה משרדית משעממת הייתה הישג עבור אישה. אז נכון, יש כאן הזדמנות מפוספסת, אבל בתקופה בה לא חסרים קולות נשיים חזקים, חכמים ומשמעותיים שעושים שינוי, אפשר לתת לשרמן פלדינו לעשות את מה שהיא יודעת, שזה לפזר קסם בגדול. את המציאות המאכזבת תוכלו למצוא בשלל סדרות אחרות.