השחקנית המתחילה והמרוששת וורדה מגלה שבן זוגה בוגד בה ועוזבת את דירתם המשותפת. בחוסר חשק ניכר היא פונה אל האקס שלה, קייס, שמתמודד בעצמו עם צרות כלכליות ונרדף על ידי נציגים של הוצאה לפועל. אבל מה לא עושים בשביל אהבה, גם אם ישנה ולא לגמרי ממומשת, וקייס מקבל את וורדה אל הדירה שהוא חולק עם סאלח - מעצב אופנה מתחיל שמנהל מערכת יחסים עם בן זוג שקצת, באמת ככה טיפ-טיפה, מתבייש בו. השלושה נעזרים בדילר שלהם, ג'ו, ומחליטים להפוך בעצמם לסוחרי סמים ולחלק מארגון פשע מסוכן. הבעיה: הם הדילרים הכי גרועים בעולם. הפתרון: לאתר את אוכלוסיית צרכני הסמים הנדיבה ביותר והקלה ביותר לתמרון - היפסטרים תל אביביים. רק שהשנה היא 2008 והמילה "היפסטר" עוד לא לגמרי חלחלה לשימוש יומיומי.

נעים להכיר: "נאפס", סדרת הפשע החדשה שיצרה מייסלון חמוד-שעואט ("לא פה לא שם") ושפרק הבכורה שלה שודר אתמול ב-HOT3. למרות שתקציר העלילה שלה עשוי לגרום לה להישמע כמו עשר סדרות אחרות בסוגת ה"יו, איזה מצחיק זה העולם התחתון" - היא גם נבדלת מהן ומעוררת, כמעט בן רגע, רצון עז לגונן עליה. אחרי שני פרקים בלבד גם אתם תרצו לענות לכל ההייטרים שאולי ואולי לא יהיו ל"נאפס" כי משהו בה נכנס מיד אל הלב.

הזכרנו קודם את ז'אנר קומדיות הפשע שזוכה לפופולריות בשנים האחרונות, עם סדרות ותיקות כמו "הבורר" ועד חדשות יותר, דוגמת "מלכות". שתיהן, אגב, מבית הוט. ולגמרי אפשר לדמיין את המפיק שראה את ההצלחה של "מטומטמת" (נכון, גם היא בהוט) ואמר לעצמו שישמח לעוד סדרה כזו בדיוק. אז כן, גם "נאפס" עוסקת בשחקנית צעירה וקצת אבודה, שמסתבכת עד מעל הראש בעולם הפשע בכלל והסחר בסמים בפרט. מקרי או מכוון, הדמיון בין הסדרות ניכר. אבל אתם יודעים מה? אף אחד לא ביקש עשר סדרות על גבר מזדקן שמגלה שחייו לא יציבים כמו שחשב ובכל זאת קיבלנו אותן. איש לא דרש שאותם חמישה שחקנים ילוהקו לכל סדרה וסדרה לאורך השנתיים האחרונות - ובכל זאת זה קרה. ויותר משמעניין לשבת ולמנות את קווי הדמיון בין מוצר זה או אחר, מעניין לעמוד על ההבדלים ביניהם ולראות איך סיפורים דומים למראה מסופרים באופנים שונים לגמרי. כמו קאברים לאותו השיר.

אז קודם כל, יש ל"נאפס" את היתרון של מרחק הזמן כיוון שהיא מתרחשת לפני יותר מעשור, על רקע נוף בטחוני, פוליטי ותרבותי שכבר קצת שכחנו. ויש בה גם אלמנטים מיושנים, אין ספק. נאמר, ההיקסמות של הסדרה ושל הדמויות שמאכלסות אותה מסמים היא משהו שנראה כמעט וינטג'י בעיניים המפוכחות של 2021. גם האופן בו היא מציגה פשע ופושעים דומה יותר ל"שובר שורות" ו"הבורר" מאשר, נאמר, לפושעים שמוצגים בסדרות האיכות של חמש השנים האחרונות כמו "אוזרק" בחו"ל או "מנאייכ" בארץ. הפשעים של "נאפס" - ויש הרבה מהם, מניסיונות סחר במועדונים ועד רצח של חיית מחמד - הם קולנועיים מאוד, טרנטינו-איים באופן בו הם מעוצבים ומצולמים. הסדרה כולה מתענגת על סוג מסוים מאוד של שחיתות עם הרבה סמים, סקס סטרייטי, מסיבות רחוב ואווירה כללית של קומונה - נושאים שהטלוויזיה בת זמננו מציגה באופנים אחרים לגמרי ואגביים הרבה יותר, אבל עבור "נאפס" הם עדיין שיחוק. כלומר, זה לא רק שוורדה, קייס ואסלח מסתובבים עם ומתקשרים בעזרת טלפונים שמנמנים עם מסכים קטנים וירוקים, אלא שהנימה של הסדרה כולה, סך כל הבחירות האמנותיות והתסריטאיות שלה היא קצת 2009.

הנוסטלגיה הזו איננה דבר רע. אדרבה, אנחנו בתקופה טובה לסדרות ישראליות שמתרחשות בעשור הראשון של שנות האלפיים (עיין ערך "השוטרים"), והמרחק הזה בזמן עוזר גם להבדיל את "נאפס" מהאם הרוחנית שלא נראה שביקשה לעצמה, "מטומטמת". ומעבר לזה, דברים רבים עובדים ב"נאפס", ועובדים מעולה. קודם כל, היא נראית נהדר - הפריימים בה רחבי ידיים ומוארים לעילא, והעיצוב הנדיב-אך-לא-מוגזם שלה גורם גם לדירות צפופות ביפו להיראות נוחות, אמינות ואפילו מפתות לפרקים. התסריט בה קולח ואמין ברובו (יש נפילות פה ושם, בעיקר בפרקים הראשונים בהם דמויות נאלצות לעצור את שטף העלילה ולהסביר זו לזו מי היו האנשים שהופיעו בסצנה הקודמת ומה כדאי לחשוב עליהם) והבימוי בה קצבי אבל לא קדחתני. לפעמים הוא אפילו איטי, מהורהר ואווירתי יותר, כמו בסצנות צריכת הסמים בפרק הראשון.

יתרון נוסף הוא צוות השחקנים של "נאפס", שהוא - סליחה על החפצון - הקאסט הכי לוהט כרגע בטלוויזיה הישראלית. הטריו של וורדה, קייס וסאלח נהנה מכימיה נהדרת, וסצנות שנותנות לכל השלושה להתפרע ולהזין זה את זה הן מהטובות ביותר בסדרה. מאיסה עבד אלהאדי, שמגלמת את וורדה, היא אחד מעמודי התווך הרגשיים של "נאפס", ולמרות שהתפקיד הזה היה יכול בקלות להפוך לרצף צעקות, צניפות והנפות שיער (אגב, מדובר בקארה שאפשר לכתוב עליו תזה לאוניברסיטה. משהו בין גלי עטרי ב"הלהקה" לנינט טייב בסרט "קירות") - היא משחקת אותו בהמון תנופה אבל גם בהמון שכל וסבלנות; ריאד סלימאן בתפקיד קייס הוא פצצת כריזמה ומפגין כישורים זיקיתיים כמעט כיוון שדמותו מחליפה מבטא ושפת גוף כשהיא עוברת מסביבה ערבית לסביבה יהודית, ואיימן דעו מוכיח בתפקיד סאלח שהוא מסוגל להצחיק ולעורר אמפתיה גם בהרמה של גבה אחת. שחקני המשנה עושים גם הם את עבודתם נאמנה, עם ציון לשבח לסלים דאו המתון והמאיים בתפקיד ראש משפחת הפשע שמגייסת אליה בכוח את שלושת הגיבורים.

אז מנין הרעננות של "נאפס"? חד משמעית, מנקודת המבט המסוימת שהיא מציעה לצופה הישראלי. התעלמנו מהפיל הזה שבחדר, אבל בואו: העין הישראלית עוד לא מתורגלת בצפייה בגיבורים דרמטיים ערביים והאוזן הישראלית עוד נזקרת בחשדנות כשהיא שומעת ערבית בפריים-טיים, למרות הצלחתן של סדרות כמו "פאודה", ולאלף אלפי הבדלות, "עבודה ערבית". וזאת למרות שלישראלים לא הייתה בעיה לאמץ באהבה ים של סדרות שאינן דוברות עברית או אנגלית - מ"לופן" ועד "הכלה מאיסטנבול". יש לנו הרבה מאוד סבלנות ופתיחות טלוויזיונית, אבל לפתיחוּת הזאת יש גם גבולות, והגבולות האלה עדיין מדירים ערבית וערבים מהמסך.

יהיה מבאס מאוד אם "נאפס" תתקבע בזיכרון כגרסה ערבית ל"מטומטמת" או ל"הבורר" כי הערביוּת שלה איננה גימיק בשום שלב. זו לא סדרה שדורשת מצופיה מחיאות כפיים על התעוזה, אלא סיפור אחד טוב ויעיל שמסופר בצורה מהנה מאוד לצפייה. ובמקרה המסוים הזה, הסיפור המסוים הזה קרה לדמויות ערביות שחיות במדינה לא-ערבית והקונפליקט הזה הוא חלק מהחיים שלהן וזה עדיין דבר נדיר בנוף הטלוויזיוני המקומי. כיוון שלא מאוד הוגן להפיל על "נאפס" את המטען הזה ולדרוש ממנה שתוליד גם סדרות עתידיות, נסתפק בלהמליץ עליה אך ורק משום העלילה הכיפית שלה והביצוע הממזרי שלה. באמת שלא צריך יותר.