מצב העניינים העגום שבו רוב מה שאנחנו רואים על המסך הוא מחזור של קלאסיקה או להיט כלשהו מהעבר, כבר הפך ממזמן לאקסיומה. הצופים התרגלו לכך שכל יצירה קולנועית או טלוויזיונית בעלת בסיס מקורי היא בגדר נס גלוי. אבל גם במצב עניינים עגום שידוע מראש, אפשר להפתיע לרעה. וזה בדיוק מה שקורה עם "ללכת עד הסוף". לא ברור למה מישהו הרגיש צורך להיטפל לקומדיה הבריטית החביבה והמרגשת משנות ה-90 שהייתה ללהיט קולנועי, וליצור לה סדרת המשך. אבל זה באמת מעלה את התהייה האם כבר לא נותר דבר בעולם התרבות, שהצליח לפני 20, 30 או 40 שנה – ולא יילעס מחדש באופן שיחרב את הזיכרונות היפים מפעם.

להצלחת הסרט "ללכת עד הסוף" ("The Full Monty") מ-1997, שביים פיטר קאטאנו וכתב סימון בופוי, נהוג להתייחס כהפתעה, אם כי באותן שנים הרבה דברים שיצאו מהחלק הצפוני של האי הבריטי זכו לפופולריות בעולם – בקולנוע, במוזיקה ובכדורגל מן הסתם. היום נשאר פחות או יותר רק הכדורגל. ובכל זאת, העובדה שסרט על חבורת גברים מובטלים משפילד שמחליטים להרים מופע חשפנות יכניס יותר מרבע מיליארד דולר, יכבוש באופן כמעט אבסולוטי את המבקרים ויהיה מועמד לארבעה אוסקרים (כולל פרס הסרט הטוב ביותר) – היא כן סוג של נס.

סרטו של קאטאנו לא היה איזה קולנוע בריטי עילאי. לא ייצוג ריאליסטי מטלטל של חיי מעמד הפועלים. לא קן לואץ', לא מייק לי ולא בטיח. אבל היה לו לב ומבט מלא חמלה על גיבוריו האנושיים, שמתמודדים עם בעיות גדולות ומוצאים נחמה בדברים הקטנים. הייתה בו מרירות מתובלת בהומור (כמו שהבריטים אוהבים). היו לו שחקנים נהדרים, שחלקם חייבים ל"ללכת עד הסוף" את תהילתם (רוברט קרלייל, טום ווילקינסון, מארק אדי, לזלי שארפ). והיה במרכזו גימיק שהניע את העלילה – אותו מופע חשפנות של גברים לא מתפקדים בכל כך הרבה מובנים, ושהם הכול חוץ מצ'יפנדיילס. וגם אם על פניו נשמע שהמנוע העלילתי הזה היה יכול בקלות להיות מביך וקרינג'י, אז הוא לא. להיפך – הוא עבד ביג טיים, בדיוק בגלל כל שאר הדברים שהסרט מכיל. הבעיה היא שאת כל אלה אין בסדרת ההמשך בהפקת FX, שכל שמונת פרקיה זמינים כעת לצפייה בישראל בדיסני+. 

מתוך הסרט "ללכת עד הסוף" (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
לא קולנוע בריטי עילאי, אבל עם לב גדול. מתוך הסרט "ללכת עד הסוף" | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

עלילת הסדרה קופצת ישר ל-2023 ופוגשת את גיבורי הסרט 26 שנה אחרי מעלליהם ב-1997, כשכולם עדיין בשפילד המתפתחת ובו זמנית המתפוררת. כמעט כל חברי הקאסט המקורי התגייסו להפקה החדשה, אם כי אצל חלקם זה נראה ממש בחוסר רצון. גאז, דייב, לומפר והורס (ג'רלד בגילומו של טום ווילקינסון וגאי בגילומו של הוגו ספיר הם לא באמת פקטור בסדרה) ממשיכים לסבול מאותן בעיות שליוו אותם גם אז – קשיים כלכליים, ילדים מנוכרים, אין-אונות. רק שעכשיו כולם סוחבים על גבם גם עוד 26 שנה, והגוף והבריאות כבר לא מה שהיו.

מה שמוזר, ובעיקר מעצבן, בסדרת ההמשך של "ללכת עד הסוף" היא העובדה שהיוצרים, בהם גם תסריטאי הסרט בופוי, בוחרים להתנתק מאירועי היצירה המקורית. כלומר, הדמויות המרכזיות עוד שם כאמור, וגם אותה אווירה עגמומית ומייאשת של שפילד. אבל הסדרה ברובה פונה לכיווני עלילה חדשים עם דמויות חדשות, ודי מתעלמת ממה שקרה בסרט. וזה אולי ראוי להערכה במובן מסוים, אם כבר מדברים על מקוריות ומחזור, אבל לעזאזל – כבר הבאתם אותנו לכאן כשאנחנו נישאים על גלי הנוסטלגיה, אז לא תיתנו לנו את מה שמלכתחילה מצדיק את כל קיומה של הסדרה הזו? אפילו לא טעימה מהפסקול זוכה האוסקר של הסרט שמעורר נשכחות? טוב, לא צריך. רק למה כל הדמויות וקווי העלילה כתובים כל כך גרוע ומשעמם?

בין הדמויות החדשות בסדרה אפשר למצוא את דסטיני סקופילד (טלית'ה ווינג), בתו המתבגרת של גאז (רוברט קרלייל), את דארן (מיילס ג'ופ), מובטל חדש שמצטרף לחבורה, ודניס (פול קלייטון), בן זוגו ושותפו לעסק של לומפר. לאף אחת מהדמויות אין סיפור רקע ומניעים ברורים. גם אם פה ושם מתגנב לו איזה רגע אמיתי מצחיק או מרגש – העלילה ברובה לא משכנעת או סוחפת. ולמרות שאין כאן שום סטריפטיז, הכול דווקא כן מרגיש מאוד מביך. מביך לשמוע את הדמויות המבוגרות מתלוננות על פוליטיקלי קורקט ומי טו בלי סוף, ומנגד מביך לראות את הדמויות הצעירות מתמודדות עם האתגרים של התבגרות בעיר תעשייתית בצפון אנגליה. ככה זה כשהכול נעשה ברשלנות.

בין "ללכת עד הסוף" הסדרה ל"ללכת עד הסוף" הסרט לא מפרידים רק שני עשורים וחצי, אלא פערי ענק של יצירתיות ותעוזה שנעדרים מהגרסה הטלוויזיונית. שמונה פרקים באורך של כ-50 דקות לא מכפרים על כל מה שחסר בסדרה – ושהיה בסרט וגרם לנו להתאהב בדמויות ולדעת עליהן כל מה שצריך לדעת ב-90 דקות בלבד. וככה, גבירותיי ורבותיי, לא משחזרים נס.