הפסקול של "פרדייז" פשוט הורס הכל

תגידו, איך מתנהגת החרדה הקיומית שלכם? האם היא כזאת שצריכה הזנה ואישור חיצוני שאכן, קטסטרופה מיידית היא בלתי נמנעת, או אחת שעדיף לקבור מתחת להסחות דעת רנדומליות מבית היוצר של ריאן מרפי? אם הסוג הראשון נשמע רלוונטי, אז "פרדייז" נשמעת רלוונטית.

דרמת המתח הפוסט-אפוקליפטית של דן פוגלמן ("החיים עצמם") עוררה רגשות מעורבים בעונתה הראשונה, בעיקר הודות לחוסר אחידות רציני באיכות הפרקים השונים: הפרק הראשון היה התחלה מצוינת, אף שהטוויסט האימתני בסופו החל לעורר חששות, בין השאר הודות לכך שהוא לווה בקאבר די גרוע ל-Another Day in Paradise של פיל קולינס. החששות התממשו לאטם לאורך העונה, עם קאברים נוספים וגרועים אף יותר לבלדות רוק אייטיזיות שהפכו לעניין קבוע בסופי הפרקים - עד הפרק השביעי, אחד לפני האחרון, שסיפק פתאום טלוויזיה כמעט מופתית.

היה זה הפרק שנטש את הדילוג קדימה-אחורה בזמנים והתמסר לפלאשבק של האירוע המחולל של העלילה: אפוקליפסה אקלימית שמלווה במלחמה גרעינית ומחריבה את העולם ביום אחד. כיף חיים משוגעים. הפרק ההוא נשען רבות על כישרונו של ג'יימס מרסדן בתפקיד נשיא ארצות הברית החתיך והמקסים (בכל זאת מד"ב), והיווה המחשה מטלטלת להחריד של קריסת האנושות כמו שאנחנו מכירים אותה. אבל רק עבור רובה המוחלט: קומץ של 25 אלף נבחרים ומקורבים מובלים באותו יום ל"פרדייז" - שם מעודן ולא אירוני בכלל לעיר תת-קרקעית ענקית שנבנתה בתוך בונקר, ומציעה לתושביה הדמיה כמעט אמינה של חיים נורמליים.

כל זה קורה בניצוחה של אילון מאסק הבת - סמנת'ה רדמונד, מיליארדרית הייטק מגלומנית בעלת מניעים מסתוריים בגילומה של ג'וליאן ניקולסון (דמות הרבה פחות טובה ומתוחכמת מ-Dance Mom שלה ב"האקס", אבל מילא), כשהגיבור מול הנבלית הוא אקזבייר קולינס (סטרלינג קיי בראון בתפקיד עצי אך נוגע ללב לפרקים), שומר ראשו הצמוד של הנשיא, שאשתו האהובה נשארה מחוץ לבונקר ונחשבה למתה עד סוף העונה.

העונה השנייה, אם כן, ממשיכה מהנקודה שבה אקזבייר עוזב את פרדייז וויוצא אל השממה הגרעינית כדי לחפש את אשתו אחרי שנחשף לאות חיים ממנה, אבל לא לפני שהיא עושה את המהלך הכבר-שחוק של זום-אין אל סיפור אנושי חדש וקטן לכאורה (בכיכובה של לא אחרת מאשר שיילין וודלי). ושוב, כשהסדרה מתנתקת מעלילת ההווה המרכזית, עמוסת התככים והפיתולים, מזכיר פוגלמן שמה שהוא באמת יודע לעשות היטב זה לספר סיפורים אנושיים קטנים. זה פרק יפה, סוחף ודי מרגש - אבל אז, כמה דקות לפני שהוא נגמר, זה מגיע. הקאבר.

ואף שהמתח עובד, התעלומות מסקרנות, הקצב טוב, הסיפורים האנושיים מרגשים וכל פרק נגמר בקליף-האנגר אפקטיבי שמוביל את האצבע אל הפרק הבא - גרסאות הכיסוי המעפנות שמתעקשות להתנגן ברגעים האלה מסגירות את אופייה האמיתי של "פרדייז": קיטש בינוני למדי. מצחיק לייחס אובר-פאתוס ליצירה שעוסקת בסוף העולם, אבל הסחטנות הרגשית של "פרדייז" מוזילה את הניסיון היפה שלה לדבר על עוצמת האנושיות אל מול האסונות שהיא מייצרת לעצמה.