"להיות אדי" מפזר רמזים לקראת השלב הבא ברנסאנס

מדד טוב למעמדו של כוכב הוליוודי - אבל אחד אמיתי, נצחי, לא טרנד חולף - הוא הזמנה להגיש את פרס האוסקר האחרון והגדול של הטקס, זה שמוענק לסרט הטוב ביותר. ג'ק ניקולסון עשה זאת שמונה פעמים, בשנים האחרונות היו שם מורגן פרימן, ג'וליה רוברטס, ג'יין פונדה, הריסון פורד ולייזה מינלי. ב-1988, שנה אחרי דסטין הופמן ושנה לפני שר, מי שקיבל את הכבוד הוא אדי מרפי. ימים ספורים קודם לכן מלאו לו 27 אביבים.

למרות מילות הפתיחה הטעונות שנשא שם, והעובדה ששני עשורים אחר כך הוא כמעט זכה בפסלון משלו על תפקידו ב"נערות החלומות", כאן פחות או יותר נגמרה - לפחות לבינתיים - מערכת היחסים של מרפי עם המוסד הכי חשוב בהוליווד. אבל עצם ההכרה בעוצמה התרבותית שלו כבר אז, כשהוא כל כך צעיר וכל כך בחיתוליו המקצועיים, הייתה נבואה ממסדית שהיא גם ביטוי להבעת אמון. מי שלא מבין את אז, הבין את זה אחר כך. ומי שלא הבין את זה עד עכשיו, יבין את זה ב"להיות אדי" (Being Eddie), הסרט התיעודי של נטפליקס עליו.

"רציתי להיות מצחיק כמו ריצ'רד פריור, ורציתי להיות מגניב כמו אלביס, ורציתי להיות גדול כמו הביטלס", אומר מרפי באחת משיחותיו עם הבמאי אנגוס וול, ואת העדות לכך מספקים החומרים שכל חובב תרבות מכיר - וגם שורת קומיקאים מובילים שגדלו עליו ועכשיו מוקירים לו תודה, בסוג של "חברים מספרים על אדי". דייב שאפל, כריס רוק, ג'יימי פוקס, הם ואחרים ראו לנגד עיניהם את מרפי אחרי שמרפי עצמו ראה לנגד עיניו את מוחמד עלי. באחת התובנות היפות ביותר בסרט, מרפי מונה את עצמו כחלק ממחזור של אפרו-אמריקאים שאפתניים במיוחד ששאבו השראה מהקרבות של עלי, מחזור שהוא חולק עם ברק אובמה, מייקל ג'ורדן ואופרה ווינפרי.

בדרכו, "להיות אדי" הוא גם חוליה נוספת בשרשרת שירי ההלל ל-50 שנות "סאטרדיי נייט לייב" שנמשכת כבר יותר משנה - חפשו על ספינת הפיראטים הקרובה אליכם את הדוקו החדש על ג'ים דאוני, גדול תסריטאי המוסד הקומי - ומרפי ללא ספק היה אחד האנשים המשפיעים והמצחיקים שעברו שם. בדומה להרבה שחורים שהגיעו אחריו לתוכנית, הוא הצטרף ל-SNL בגיל 19 בלבד על תקן של סמי-הבטחת ייצוג. אבל בה הוא פיתח והציג לראווה את היכולות שהפכו אותו עם השנים לאיש אשכולות קומי: גם דמויות, גם סטנדאפ, גם חיקויים. בהמשך יבואו מרפי השחקן הדרמטי, מרפי סמל הסקס, מרפי הזמר עם המגה-להיט, מרפי שדיבב את החמור מ"שרק".

כיאה לדוקו ויקיפדי שנעשה במעורבות עצמית, ב"להיות אדי" אין המון רגעים משמעותיים או זכירים. אחד שדווקא כן מצליח להפתיע מגיע כשתיאוריה שלמה על איך בסצינה מסוימת "מרפי צוחק על עצמו" קורסת כשאותו מרפי מסביר שהוא בכלל צחק מהפרצוף של השחקן שמולו - וכך נחשף הבלוף של אחד מעקבי האכילס הכי מקוממים בז'אנר: הברברת. היה גם נחמד אם מישהו היה מפנה שאלות למרפי, למשל בחלק על התפקיד כיהודי לבן וזקן ב"מגלה את אמריקה", שלא מתפתח לכדי דיון על בלאקפייס או לאינפוט הפרטי שלו בנושא. אבל בזכות האהבה וההערכה העצומה לאיש עצמו, שנראה שאין מי שלא שותף לה, קל להבליג על אותם חסרונות. "להיות אדי" לא סתם נועץ את היתד האחרונה שלו בשבוע אחד משנת 2019, כשמרפי סיים סכסוך ארוך עם "סאטרדיי נייט לייב" וחזר להנחות את התוכנית בפרק שכבר הפך מאז לאגדה. שם הושק הרנסאנס שלו אחרי שנים רדומות, ואם להאמין לכל הרמזים שמרפי מפזר לאורך הסרט, הרנסאנס הזה עוד ימשיך מכאן. אולי הוא אפילו יחזור לסטנדאפ.