"אני לא מקנא בך", אמר אמש יאיר שרקי לאילנה דיין בפתח הדיון הקצר שנערך באולפן "עובדה" בסיום התחקיר על יהודה משי זהב. שרקי התייחס לפיל שעמד באולפן מרגע שהוחלט על שידור התחקיר כמתוכנן, חרף ניסיון ההתאבדות של משי זהב באותו בוקר וחרף העובדה שבאותה שעה הוא עדיין נלחם על חייו. דיין לא התעלמה מהפיל הזה; זו אכן דילמה מקצועית ומוסרית כבדה. בדיני נפשות עסקינן: לא רק זו המפרפרת בין חיים למוות של מושא התחקיר – עבריין על פי צבר העדויות, אזרח חף מפשע על פי הדין הפלילי שבפניו עדיין לא התייצב (ואולי יש לומר: שמפניו נמלט); אלא גם הנפשות של משפחתו, בהן שבעה ילדים שלא חטאו בדבר ורק חרדים לגורל אביהם; וגם הנפשות שבהן, על פי תחקיר "עובדה" ואלו שקדמו לו ועל פי שהסתמן בחקירת המשטרה, פגע משי זהב במשך שנים. לא צריך לקנא בדיין, אבל זו משמעות העבודה העיתונאית: חתירה חסרת פשרות אל האמת גם כאשר היא מורכבת, גם כאשר היא כואבת וגם כשיש מי שישלם עליה מחיר.
ניסיון התאבדותו של משי זהב היה גם ניסיון – מותר להניח שמודע לעצמו – לטרוף את הקלפים הנוראיים שעמד לקבל בערב השידור, עוד יד מפסידה למי שבמשך שנים הימר היטב על חיבת המיינסטרים ופתאום, רגע לפני שהוא גורף את הפרס הגדול – פרס ישראל – נחשף ונחשד כרמאי סדרתי ומסוכן. הגם שמשי זהב לא הצליח להביא לגניזת התחקיר, ואפילו לא לדחייתו, נראה כי האפקט הציבורי הושג: לצד דיווח תקשורתי נטול פרופורציות ונטול חדשות על מצבו של משי זהב, הרשתות החברתיות סערו כהרגלן סביב שידור "עובדה" (עוד בטרם ידע מישהו מהמצייצים מה עתיד להתפרסם, כמובן) ונחצו כהרגלן בין מצדדי השידור למתנגדיו. כהד רעשני לדילמה שעמדה בפני דיין ועמיתיה, עמדו לשני הצדדים טיעונים ראויים: דחייה זמנית (בניגוד לגניזה, שהיתה מעילה במקצוע העיתונות) היתה אפשרות סבירה נוכח הנסיבות; השידור היה מתבקש לאור חומרת המעשים המיוחסים למשי זהב ולאור הצורך להעניק קול – קול זעקה קורע לב – לקורבנותיו.
אפשר ואף חשוב להתווכח על עיתוי השידור, אך חשוב לומר גם זאת: לא התחקיר הביא את משי זהב לשלוח יד בנפשו, אלא מעשיו, שהתחקיר הוא רק אחת מהשלכותיהם – השלכות הרסניות עבורו, קשות עבור משפחתו ואוהבות, אבל חשובות והכרחיות עבור קורבנותיו, עבור החברה החרדית ועבור החברה הישראלית כולה. מבלי להיכנס למלוא מורכבותו של מעשה ההתאבדות כתגובה לחשדות פליליים (משי זהב הרי איננו הראשון שנוקט צעד זה), חשוב גם בשעה זו לשמור על הסדר הנכון בדברים – גם כנגד זעקותיו של עורך דינו באולפני החדשות, החובשת מחוץ לביתו והמתלהמים ברשתות החברתיות: הציידים אינם אנשי עמותת "מגן" (שהם, בניגוד למייסד זק"א, באמת אנשי חסד של אמת, וראויים לקבל את פרס ישראל שהיה מיועד עבורו) והעיתונאים שחושפים את מעשיו של משי זהב, אלא האיש שהניח מלכודות לנערים ולילדים כדי לתקוף אותם. הקורבן איננו משי זהב, אלא הגברים והנשים שצילק לעד.
עדויותיהם של נפגעי משי זהב הן, באופן טבעי, החלק המטלטל בתחקירים. טקסטים כתובים בעיתון או באתר אינטרנט, צילומים מוצללים והקלטות מעוותות קול מתקשים לעתים לחדור ללב שמקשיח עצמו; אבל נוכח ההלם שנדמה כאילו מכה שוב בגילי יוסקוביץ (שמשי זהב ניסה להוביל פגישת ייעוץ איתה לבית מלון), או נוכח קולו הרועד של שי לי תבל כשהוא צועק "איך אתה יכול להכחיש, אתה נגעת בי!" – מול אלו כמעט בלתי אפשרי להישאר אדיש. "תסתכל לי פעם אחת בעיניים ותגיד לי 'זה לא היה'", מבקש תבל מהאיש שלא צפה בתחקיר וייתכן שלא יוכל עוד לצפות בו לעולם. מבוקשו לא יינתן לו.
אולם ממדיה, עומקה וחשיבותה של הפרשה חורגים בהרבה מהסיפורים המזעזעים על משי זהב (ואפילו מהאנקדוטה המחליאה בבית העלמין). לבד מעבירות המין, זהו סיפור השתקה מדאיג בהיקפו וביעילותו: דפוס הפעולה המוכר והפסול של ראשי המגזר החרדי, שהקיאו את הטורף המיני מקרבם אך לא רק שהשאירו את הכביסה המטונפת בבית אלא גם לא טרחו לכבס אותה, מותירים את הקורבנות ללא הכרה וללא ריפוי ומאפשרים את קיום המרחב שבו פוגעים מיניים פועלים בסתר ומבלי לבוא על עונשם; עצימת העיניים של הממסד, שמתייחס לרחוב החרדי כאל גטו בלי דריסת רגל לנורמות הציבוריות ואפילו לא לחוק; החיבוק במבט מצועף של התקשורת, שאצה לקשור כתרים לראשו של החרדי שהוקע מקהילתו, שמבקר את הרבנים, שהפך לחובב ציון ושמקיים שליחות יהודית חשובה (ומקיים באצטלתה יחסי מין אסורים); וההתעלמות המשטרתית, שהיתה ונותרה החלק העלום ואולי המטריד ביותר בפרשה (למעט המעשים עצמם, כמובן).
האפשרות שמשי זהב שימש כמודיע משטרתי איננה חדשה, ושימשה בעבר כהסבר ליחס החברה החרדית כלפיו (היום התחלפה התזה, והחרדים טוענים כי הסיבה היתה התקיפות המיניות. מדוע, אם כך, הידיעות על משי זהב לא פורסמו בציבור הרחב? למסדר השתקנים החרדי פתרונים). כל עוד המחיר (לו אכן משי זהב היה מודיע) היה העלמת עין ממעשי ונדליזם אפשר היה, אולי, לחיות עם זה בשלום; אלו יחסי התן-וקח בין המשטרה ומקורותיה. אבל אם המשטרה קברה את החשדות לעבירות מין – ואין זה משנה אם בגלל שמשי זהב העביר מידע בתמורה או פשוט בגלל קשריו המתוחזקים היטב עם בכירים בארגון – הרי שמדובר במחדל שלא נופל בהרבה מפרשת האחים פריניאן. "עובדה" היתה המקום בו נחשפה אותה פרשה; הפעם התכנית העלתה בעיקר סימני שאלה, ופיזרה לצידם נקודות מטרידות למחשבה שחייבות להפוך לסימני קריאה – או להתפוגג. בניגוד לפולמוס סביב התחקיר על מעשי משי זהב, התחקיר על התנהלות המשטרה לא יכול להיות שנוי במחלוקת.
הטיעון הבסיסי נגד שידור התחקיר (ונגד כל עיסוק תקשורתי בעניין פלילי תלוי ועומד, ע"ע משפט נתניהו) הוא שעל התקשורת להחשות ולתת לרשויות אכיפת החוק "לעשות את עבודתן". כשמקלדות החוקרים רועמות, המוזות העיתונאיות צריכות לשתוק. למרבה האירוניה, התחקירים על משי זהב מלמדים שההפך הוא הנכון: הרשויות (ובמידה רבה, כאמור, גם התקשורת עצמה) לא "עשו את עבודתן", ולכן נדרשו עיתונאים כאהרון רבינוביץ' ושירה אלק מ"הארץ" (ופעילים חברתיים כרחלי רושגולד וצביקי פליישמן ממגן) לעשות את העבודה במקומן. עורך דינו של משי זהב דרש בכל אולפן להשאיר את הטיפול בפרשה למשטרה (בזמן שהוא השאיר את הטיפול לעצמו וכינה את כל המתלוננים "שקרנים" ואת העיתונאים "רוצחי אופי"), אבל הפרשה היא בדיוק ההוכחה לכך שלפעמים אי אפשר להשאיר את הכל למשטרה. לפעמים היא צריכה עמותות ועיתונאים שירדפו אחר האמת, יעניקו מרחב בטוח לנפגעים ויקרעו את קשרי השתיקה.
"תסתכל לי פעם אחת בעיניים ותגיד לי 'זה לא היה'", מבקש שי לי תבל מהאיש שלא צפה בתחקיר וייתכן שלא יוכל עוד לצפות בו לעולם. מבוקשו, יש להניח, לא יינתן לו. אבל ניסיון ההתאבדות של משי זהב לא יכול לשמש להשתקת הנפגעים, ויש לקוות גם כי לא יוכל לשמש כסירת מילוט מן הצדק. התפללו לשלומו של משי זהב לא משום שאתם מרחמים עליו, אלא משום שאתם חומלים על קורבנותיו. מגיע להם שיעמוד בפניהם, בפני חוקריו ואולי גם בפני בית המשפט וייתן את הדין.