בעולם מתוקן, נטפליקס היו מעלים את "הארנבת השחורה" כסרט

בימים אחרים, לפני שהסטרימינג שאב אליו את הקולנוע, "הארנבת השחורה" (Black Rabbit), מיני-סדרה בת שמונה פרקים שעלתה השבוע בנטפליקס, הייתה מסתכמת בסרט אקשן קייצי של שעה ו-40 גג שעתיים, וזה היה עובד מצוין. דרמה קצבית על שני אחים שונים מקצה לקצה אבל מחוברים באש ובמים, שבאו מהתחתית ונגד כל הסיכויים פתחו את הבר-מסעדה הכי חם בניו יורק, לפני שהכל התחיל להשתבש.

יהיו כאן מרדפים ותככים, הונאות ושאיפות, עולם תחתון, ניחוחות של אלפיון, חלומות ושברם, והכוכבים כבר כאן - ג'וד לאו וג'ייסון בייטמן כאחים ולצדם קאסט מרשים של שחקני משנה, מזוכה האוסקר והברקת הליהוק טרוי קוטסור (עוד נחזור אליו) ועד לקליאופטרה קולמן ("קליפד"), סופ דיריסו ("כנופיות לונדון"), ודגמרה דומינצ'יק - לא מזמן גם ב"יורשים" ותמיד מרסדס היפה מ"הרוזן ממונטה קריסטו".

ועל כל זה מתווסף גם הצוות של בייטמן מסדרת הלהיט "אוזרק", שהתאחד מחדש עם הבמאי בן סמנוף ולורה ליני (הפעם על הבימוי), יחד עם במאי האקשן ג'סטין קורזל והתסריטאי ז'אק ביילין, שחתום על "משפחה מנצחת" - הסרט שעסק בצמד האחיות ונוס וסרינה וויליאמס ובאביהן הדומיננטי. התוצאה? לא ארנבת אלא סוס מירוצים. אלא מה, זה לא סרט אלא סדרה, עם שמונה שעות למלא בהן עלילות, דמויות ופיתולים, אז מה עושים עם השש שנותרו?

והתשובה היא שעוד מאותו הדבר - וזאת גם הבעיה המרכזית של "הארנבת השחורה", שנשארת שטוחה ברמת דרמת האקשן הקולנועית עד שלאט לאט גם הכיף שיש בה מתעייף. זו העלילה שחוזרת במעגלים עם מעט מאוד הפתעות - אם בכלל - אבל אלה בעיקר הדמויות שתקועות במרחב הצר שניתן להן לפעול בו, לא עוברות תהליכי עומק ולא הולכות לשום מקום מבחינה רגשית. לכל היותר הן מסתפקות באנקדוטות ופלאשבקים קצרצרים אל העבר כדי לצאת ידי חובה.

וזה פספוס, לא כי "הארנבת השחורה" היא סדרה שתסבלו איתה - ממש לא - אבל היא רחוקה מלמצות את הפוטנציאל שטמון בה, ביוצרים שלה עם ארבעה במאים שונים, ובעיקר בדמויות שלה, שכן נוגעות ביכולת להגיד משהו אמיתי על המרדף אחר הצלחה והמחיר המוסרי שהוא גובה, אבל לא הולכות עם זה עד הסוף. פיל-גוד על חשבון החספוס.

אז תאמרו, כל הפוקוס הולך לשני האחים, הכוכבים הגדולים, שיעברו כאן תהליך שיצדיק את השהות וגם את הפשרות האמנותיות, אבל גם זה לא המצב. ג'וד לאו בתפקיד האח השכלתני ג'ייק עוד מנסה, אבל במקרה הטוב - וכרגיל קל לחבב את לאו - הוא מסמן תהליך ולא באמת משכנע שקרה משהו. בייטמן בתפקיד האח הפרוע וינס אפילו לא מנסה. הוא אומנם הלך עם התפקיד הזה למקום הכי רחוק מאיש הפיננסים מרטי בירד ב"אוזרק", אבל ברגע שהוא הגיע אל הנחלה הפרועה והילדותית שבה הוא יכול לשבור את הכלים מתי שבא לו, הוא מתאהב בסיטואציה עם דמות רפטטיבית שכל קריזה שלה צפויה מראש.

"הארנבת השחורה" הוא כאמור הבר-מסעדה הכי חם בדאון טאון ניו יורק, ממש מתחת לגשר ברוקלין - ולא במקרה נבחר המיקום הזה שעל התפר בדרך למנהטן והכסף הגדול. תפרים בין העולמות יש כאן בשפע והתכתבויות ורפרנסים יפים - כולל פסקול שנע בין We've Been Had של דה-ווקמן ועד לערגה ל"מנהטן" הפסטורלית. הסדרה נפתחת בשוד תכשיטים אלים שמתרחש במסעדה, במה שנראה כמו ערב שיא של פריחה עם אנרגיות שאין טובות מהן, והנה פתאום באו כמה באד-גייז ודפקו את הכל. בהמשך יתברר שהכל כבר היה דפוק ממילא, כשזו רק המעטפת שנראית מושלמת כמו היגואר המקרטעת של ג'ייק, שלקח את החזון של וינס והפך את הארנבת למה שהוא. הוא עשה את זה עם השפית הכוכבת רוקסי (אמקה אוקפור) שיודעת לעשות מכל נקניקיה גורמה - ואם "אוזרק" נחשבה סוג של "שובר שורות" לכל המשפחה, אז זה המקום שבו "הארנבת" עושה לכמה רגעים קולות של "הדוב".

ונחזור לסיום אל טרוי קוטסור, שזכור כאב החירש מהסרט זוכה האוסקר "קודה" וכאן בתפקיד הגנגסטר השכונתי ג'ו מנקוסו, שעמו ובעיקר עם הבן חמום המוח שלו ג'וניור (פורסט וובר, "הרשימה השחורה") האחים מסתבכים. הבחירה להציב אדם כבד שמיעה בתפקיד כזה, עם שפת הסימנים שהופכת לשפת האיומים, המבט בעיניים, המשחק הפיזי העוצמתי והשקט המצמית היא כל כך מבריקה ומרתקת, שרק בשביל הרגעים האלה שווה לצפות בסדרה הזאת. הברקת ליהוק ודמות ששווה סדרה משלה.