"האגדות" גדולה מסך פרקיה - והם מבריקים בעצמם

לו האלגוריתם של נטפליקס היה מקבל משימה לתסרט סדרת מתח בלשית שבמרכזה עומדים כמה פקידי מכס אפרוריים שמנסים לחדור אל רשתות מבריחי סמים המסוכנות במדינה כשלהי ולחסל אותן, הוא כנראה היה חושב שמדובר בבאג במערכת - ושולח מיד 30 תסריטים גנריים עם צירוף האותיות DEA ,CIA ,MI5 ו-FBI. איזה מזל שמדובר בסיפור אמיתי משנות ה-90 שנקבר במחשכים, כי "האגדות" (Legends), מיני-סדרה בת שישה פרקים, שבמרכזה עומד לא אחר מאשר שירות המכס של הוד מעלתה, היא אחת הסדרות הטובות של השנים האחרונות.

מעבר להיותה טלוויזיה מהנה, מותחת ועשויה היטב (זה תמיד תנאי הבסיס), "האגדות" מצליחה לעשות את המעשה הנדיר של להפוך בעצמה למסמך תרבותי הגדול מסך פרקיה. מסמך עם ניחוח היסטורי שלוכד את רוח התקופה שבה הוא פועל בצורה מושלמת, והופך - וזה גם הקאץ' - למניפסט תרבותי שמספר את הסיפור של ההווה לא פחות מאשר את זה של העבר. אם דיוויד סיימון השתמש בבולטימור בשביל להציג את אמריקה האמיתית ב"הסמויה" האחת והיחידה, או קרייג מייזין שלקח את אסון צ'רנוביל והפך אותו לאבן הדומינו שהובילה לקריסת השקר ושמו ברית המועצות, היוצר ניל פורסיית' משתמש ב"האגדות" ברחובות הקשוחים של ליברפול כדי להראות איך הפכה בריטניה מהאימפריה שבה השמש לעולם אינה שוקעת למדינת הברקזיט השבורה. מדינה שכמו בית המלוכה שלה, מרגישה כמו פרופיל אינסטגרם חלול המציג פילטרים של יוקרה בזמן שבפועל היא ירדה מנכסיה והפכה למגרש משחקים של אוליגרכים רוסים ושיח'ים מהמפרץ.

"האגדות" חוזרת אל תחילת שנות ה-90 ואל עיר הנמל ליברפול - שגם הוציאה ממנה את הביטלס, להבדיל - ומכוונת את השעון אל הרגע שבו זה התהפך. היא נפתחת במותם של שני צעירים ממנת יתר של הרואין, אחד משכונת עוני ושנייה מאצולת אוקספורד, ועם בחירה לצטט את אוסקר וויילד על קסמו החמקמק של האופיום משלהי המאה ה-19. זו קריצה מבריקה מהעבר, עם בריטניה שכמו ביצירתו המפורסמת של וויילד, "תמונתו של דוריאן גריי", מנסה לייפות עצמה חיצונית, אבל בפנים היא נרקבת.

דן תורן (המנוח למרבה הצער) כתב על האימפריות שנופלות לאט, אבל במקרה של בריטניה זה קרה די מהר. היא סיימה את שנות ה-80 והעשור האבוד של תאצ'ר כשהיא נטולת רשת ביטחון חברתית, עם אבטלה גואה ומגפת סמים שפשטה בכל עבר. ואם הבמאי דני בויל והסרט הפנומנלי שלו, "טריינספוטינג", לכד את המציאות הזאת מנקודת המבט הכאוטית של הצעירים הגמורים, "האגדות" מראה איך זה נראה מהצד השני, הממסדי. היא מציגה את הלוגיסטיקה של המסחר בהרואין והיא עושה את זה בקור רוח טכנוקרטי שאי אפשר שלא להתאהב בו ובדמויות שעל המסך.

הסדרה מבוססת על ממואר שכתב גאי סטנטון, פעם חוקר המכס הבריטי, שהיה שותף לאותו כוח משימה מיוחד. את בן-דמותו גאי מגלם טום ברק הנפלא, שמצדיק את הרזומה ומגיש תפקיד עם איכויות תיאטרליות ועומק שלא רואים כל יום. הוא עובר הכשרה שבמסגרתה הוא נדרש לגלם "אגדה" - זהות בדויה שתרכוש את אמונם של מבריחי הסמים - ואט-אט הוא הופך שבוי שלה, קרוע בין העולם שלו ובין האמת שלה. זה מסע רגשי מרשים. יחד איתו בצוות המשימה עוד שלושה מובחרים ובהם היילי סקוויירס ("אני, דניאל בלייק", ולאחרונה ב"מנהל הלילה"), וסטיב קוגן הוותיק (בקרוב ב"הלוטוס הלבן") כמנהל הכוח - ואין תפקיד שהולך לאיבוד ולא מקבל את הטיפול שמגיע לו. בבימוי מתחלקים בריידי הוד ("טופ בוי") וג'וליאן הולמס ("הבנים"), שכל כך מנוסים בריאליזם המחוספס הזה, ואם היה חשש שבצד של הבאד-גייז הדמויות יהפכו לקריקטורות, אפשר להירגע. טום יוז בתפקיד קרטר הוא הסטרינגר-בל של ליברפול, אם לשאול עוד רפרנס מחייב מ"הסמויה", ג'וני האריס הוא אדי, מספר 2 שלו שפשוט ממגנט את המסך, וישנו גם נומאן אקאר, שיהיה מוכר לצופי "הומלנד".

"האגדות" עורכת היכרות עם אנגליה החדשה - עם העבריינים שהיגרו אליה ורוכשים אפס כבוד לממלכה, או במילים שלהם, "שתזדיין אנגליה"; עם הכנופיות המקומיות שנלחמות על שטחי המחיה ומכבדות את הרשויות עוד פחות; וגם עם דרך המשי שהפכה משביל הזהב של הסחורות והתבלינים שחיברה תרבויות, לנתיב של סמים ממזרח למערב. סימבול קודר לקריסת האימפריה באחד הפרקים היפים של הסדרה שמגיע עד ההרים של פקיסטן. אבל יותר מכל "האגדות" מציגה כמה עלובים הם הפוליטיקאים וגברת הברזל בראשם, שאל מול החידלון והמדינה שמתפוררת הם מדקלמים מסרים חלולים של עוצמה, אפילו שאין בינם ובין המציאות דבר וחצי דבר. למרבה המזל מי שהיו שם בשביל להציל את המצב הם משרתי הציבור המושמצים - "פקידים" כמו שיש מי שנהנים לקרוא להם אצלנו.