"אתה חתיך", אומרת פרנסס, גיבורת "שיחות עם חברים", לניק, הגבר הנשוי איתו היא מנהלת רומן. "חשבתי שאת נמשכת לאישיות שלי", הוא מתחכם. "יש לך אחת כזו?", עונה פרנסס בבדיחות הדעת ומייצרת רגע מביך למדי. בספר "שיחות עם חברים", עליו מבוססת הסדרה החדשה, הרגע הזה מביך כי הוא טעון עבור שני הצדדים: הבדיחה של פרנסס נגעה לניק בנקודה רגישה, שכן ניק הוא שחקן יפה תואר שסובל מהחפצה ורוב האנשים לא טורחים להכיר את האדם שמאחורי הפנים היפות. בסדרה "שיחות עם חברים", הרגע הזה מביך כי הבדיחה של פרנסס חושפת בטעות פגם מהותי ביצירה; בניגוד לניק כפי שהוא תואר בספר, אדם מרובד, לניק כפי שהוא מוצג בסדרה באמת אין אישיות של ממש.
הספר "שיחות עם חברים" שיצא לאור ב-2017 הוא ספרה הראשון מתוך שלושה של סאלי רוני האירית, שנחשבת לסופרת המילניאלית הגדולה הראשונה. הוא ספרה השני של רוני שזכה לעיבוד טלוויזיוני, אחרי ש"אנשים נורמלים", ספרה המצליח מ-2018, הפך למיני סדרה של רשת BBC Three והולו. כש"אנשים נורמלים" עלתה למסך, לפני כשנתיים, כולם דיברו עליה: הצופים התמוגגו מהדרמה הרומנטית הנוגה והעגומה, המבקרים השתפכו, והשחקנים הראשיים שלה עלו למעמד של כוכבים בנסיקה. אגב, הכל בצדק: מדובר באחת הסדרות היותר רגישות שנראו על המסך בשנים האחרונות.
בהתאם, הציפיות מהסדרה "שיחות עם חברים" - שהגיעה למסך בחודש מאי האחרון ונחתה כעת בדיסני+ - היו גבוהות למדי; הן היו גבוהות גם בהתחשב באיכות הספרותית של הרומן עליו היא מבוססת וגם לאור העובדה שעומדים מאחוריה אותם יוצרים שעשו את "אנשים נורמלים" (וגם היא מגיעה מרשת BBC Three והולו). אבל "שיחות עם חברים" לא עומדת בציפיות. היא לא סדרה גרועה, אבל היא לא מתקרבת לקרסוליים של "אנשים נורמלים".
הסדרה עוקבת, כאמור, אחר פרנסס (אליסון אוליבר האנונימית, שזהו תפקידה הגדול הראשון) – סטודנטית וכותבת חובבת שמעלה מופעי פואטרי סלאם פרי עטה יחד עם בובי (סשה ליין), לשעבר זוגתה וכיום חברתה הטובה. ערב אחד, כשהן מופיעות, מבחינה בהן מהקהל מליסה (ג'מיימה קירק, "בנות"), סופרת מוכרת ומבוגרת מהן שמגלה עניין בשתי היוצרות הצעירות וניגשת אליהן כשהן יורדות מהבמה. בובי, החברתית והמוחצנת מטבעה, מוקסמת מדמותה של מליסה החכמה והמעניינת ובין השתיים נוצר חיבור מיידי – חיבור שפרנסס המופנמת והשקטה יותר לא מוצאת את מקומה בתוכו. פרנסס מתעניינת דווקא בניק (ג'ו אלווין), בעלה השחקן הסמי-מוכר של אותה מליסה. כמו פרנסס ובשונה מבובי ומאשתו, גם ניק אינו אדם שנוטה להרבות במילים; בארוחת הערב הראשונה של הארבעה, כשפרנסס ובובי מפטפטות ללא הרף, פרנסס וניק הביישנים מזדהים עם המבוכה זה של זו. ההזדהות הזו מתפתחת למשיכה הדדית, מתממשת לראשונה בנשיקה לוהטת שמגיעה כבר בפרק השני והופכת לזוגיות של ממש לאורך הסדרה.
הדינמיקה המתוחה שאפיינה את הרביעייה הזו, שתוארה בספר על כל הניואנסים שלה, מתפספסת בסדרה. הנדבך שהכי חסר כאן הוא תחושת הסלידה של פרנסס מהאישיות האקסטרוורטית של מליסה, כשבעצם, דמותה של מליסה פשוט לא מקבלת מספיק זמן מסך. בפוטנציה, היא דמות מעניינת: קירק מגלמת כאן מעין גרסה בוגרת ומיושבת יותר של ג'סה המגניבה והבוהמית אותה גילמה לפני עשור ב"בנות". אבל בפועל, הדמות הבלתי נסבלת אך מרתקת מהספר פשוט לא קיבלה את ההזדמנות להפוך לדמות עגולה מספיק. זה נכון גם באשר לבובי, דמות מתוסבכת שעברה הפשטה במעבר למסך, לפחות בפרקיה הראשונים של הסדרה. אבל הבעיה הכי גדולה פה היא דמותו הלא-מטופלת-כראוי של ניק, ובפרט הקשר שלו עם פרנסס. בספר יכולנו להבין בדיוק את האקס-פקטור שממגנט אותם זה לזו; בסדרה, היעדר ההיכרות המספקת עם ניק מונעת מאיתנו להשתכנע שאהבה אכן מתקיימת בין השניים האלה, כפי שהיוצרים היו רוצים שנאמין.
אז ממה כן עשויים 12 הפרקים של "שיחות עם חברים"? ובכן, מהרבה שתיקות. שלא בהלימה עם הטייטל שלה, ב"שיחות עם חברים" בעצם אין כל כך הרבה שיחות. אינספור רגעים בסדרה מציגים את הדמויות שלה - ובעיקר את פרנסס – כשהן אוכלות, מסתכלות החוצה מחלונות אוטובוסים, מסמסות או סתם בוהות בחלל. יכול להיות שהיוצרים קיוו להישען על היכולת של השחקנים לדבר במבטים, ואכן, לעיתים שתיקות יכולות לדבר יותר טוב ממילים (דוגמת "אנשים נורמלים"). אבל כאן, מינון השתיקות יצא מפרופורציה, עד כדי כך שלעיתים זה נראה מגוחך (באמת? על זה בזבזתם את זמן המסך היקר שלכם?). אוליבר אמנם עושה עבודה טובה עם החומר שניתן לה, אבל רוב הזמן נראה ש"שיחות עם חברים" מבקשת מאיתנו להניח הנחות על סמך רמזים שלא באמת ניתנו לנו, והשתיקות הארוכות-ארוכות של פרנסס גם מתישות וגם לא תמיד אומרות משהו.
מטבע הדברים עבודת התרגום של יצירה ספרותית ליצירה טלוויזיונית דורשת גם מלאכת השמטה; לא באמת ציפינו שכל השיחות הפריווילגיות והאינטלקטואליות על ספרות, פוליטיקה ומגדר מהספר ימצאו את דרכן גם למסך. ובכל זאת, התחושה היא שבתהליך העיבוד והעריכה, "שיחות על חברים" ויתרה על האלמנטים הלא נכונים. הדיוקנאות הפסיכולוגיים המפורטים והמרשימים - שהפכו את הספר למצטיין בז'אנר ואפיינו גם את הסדרה "אנשים נורמלים" – לא מובאים כאן בפירוט המצופה. במובן מסוים, הסדרה שללה מרוני את האיכות הבולטת ביותר שלה כיוצרת.
בעיה נוספת, קטנה יותר אבל משמעותית גם היא, היא בעיית הליהוק. באופן כללי, אפשר להגיד שהסדרות המבוססות על ספריה של רוני יכולות היו להיתרם מליהוק של שחקנים קצת פחות "יפים" (חלק מקוראי "אנשים נורמלים" התמרמרו בעבר על ליהוקה של דייזי אדגר-ג'ונס היפהפייה לתפקיד מריאן, שלא תוארה בספר כבחורה נאה במיוחד). בסדרות יותר גדולות-מהחיים, אפשר להבין ולקבל את ההחלטה ללהק שחקנים שתואמים את אידאל היופי, אבל כאן - בהתחשב בנטייתם של הספרים של רוני לריאליזם - ההחלטה הזו מרגישה מעט תלושה. הבחירה בקירק ובליין לגילומן של מליסה ובובי אמנם הייתה ראויה ומוצלחת, אבל מנגד – אלווין הוא פשוט מושלם מדי בשביל התפקיד שלו. המראה המוקפד, המלוקק, ההוליוודי, לא מתיישב עם דמותו של ניק היפה-אך-מחוספס שדמיינו כשקראנו את הספר (נסו לדמיין, למשל, את ניק בגילומו של קאלום טרנר).
כאמור, "שיחות עם חברים" איננה סדרה גרועה. יש בה גם לא מעט דברים יפים: היא מיטיבה להציג, למשל, את מערכת היחסים המורכבת של פרנסס עם אביה האלכוהוליסט שמממן אותה; את הקשר שלה עם אמה המסויגת; ובמיוחד – את ההתמודדות שלה עם כאבי מחזור משתקים שמתגלים בהמשך כתסמין של אנדומטריוזיס. הסדרה גם מצטיינת בגזרת הצילום והפסקול; כמו ב"אנשים נורמלים" סצנות הסקס שלה נפלאות, מרגשות ומבוימות היטב; ובסך הכל, היא לגמרי משתפרת לאורך הפרקים שלה (השינוי לטובה נרשם בפרק 6). אבל "שיחות עם חברים" יכולה הייתה להיות טובה הרבה יותר, ובמקרה שלה - כגודל הציפיה גודל האכזבה.