למרות שהמילים Netflix Original מרוחות בענק על הפתיח שלה, את היא בכלל סדרה של רשת לייפטיים, וזה לא סתם פרט חסר משמעות - הוא מעיד משהו על מה שמצפה לנו מהסדרה (וקצת על הנטייה של נטפליקס לנכס סדרות לעצמם). לייפטיים היא רשת שצברה לעצמה מוניטין במהלך השנים של הפקת סרטים טלוויזיוניים מסוג זבל וסדרות גילטי פלז׳ר.
הסדרה מבוססת על הספר של קרולין קפנס שיצא ב-2014, ועוקבת אחר ג'ו גולדברג - מוכר בחנות ספרים ניו יורקית שהוא גם סטוקר פסיכופת. ג׳ו פוגש בחנות את בק, סטודנטית לספרות שכותבת שירה ובקושי מצליחה לשלם שכר דירה. היא מוקפת בחברות עשירות במיוחד וצריכה לעמוד בקצב שלהן, תוך שהיא נאבקת על מקומה באקדמיה והודפת ניסיונות חיזור של מרצים בכירים ממנה. בקיצור, סטודנטית ממוצעת לתואר שני.
ג׳ו רוצה את בק - ויש לו סבלנות. הוא מתחיל עם ניתוח מדוקדק של הזהות שלה ברשתות החברתיות, אבל משם עובר לצפות בה מחוץ לחלון הדירה שלה ואפילו מוצא דרך להיכנס אליה ולחטט לה במחשב. למזלו, היא לא חושדת בכלום ובטוחה שהיא נתקלה בו בטעות, ערב אחד כשהיא חוזרת הביתה שיכורה בסאבוויי.
הסיפור על גבר צעיר וחתיך שמפתח אובססיה מסוכנת ורצחנית כלפי החברה שלו הוא לא חדש. רק ללייפטיים יש עוד עשרות סרטים מהז׳אנר, אבל במקרה הזה - הסיפור מסופר מנקודת המבט של ג'ו הסטוקר. הוא הדמות הראשית, הוא המספר, הוא הקול שמלווה את הסדרה. בק היא רק אורחת בעולם שלו. אם אתם מצפים שזה יתן הצצה ייחודית למצב הנפשי שלו או למה שהביא אותו להיות אלים ואובססיבי - הרשו לי להזהיר שמדובר בסיפור די בנאלי - הוא עבר התעללות בתור ילד, ועכשיו הוא מתעלל באחרים.
אבל למרות הבנאליות שבסיפור העלילה, את כן מצליחה להתעלות על תכנים טראשיים שבאו לפניה, וזה לא כי התסריט טוב במיוחד. הסיבה נעוצה בליהוק, ובעיקר בפן בדג'לי בתפקיד הראשי. קהל היעד של את ברור מאליו - מדובר בנשים צעירות, ועבור נשים צעירות, פן בדג׳לי לנצח יהיה דן האמפרי, ה-גוסיפ גירל מאחת שיודעת.
אין ספק שלא מדובר כאן בליהוק מקרי - ג'ו עובד בחנות ספרים ומאוהב בהם, דן היה סופר. ג'ו בז לניסיונות של בק להתאים את עצמה לאליטה הצעירה של מנהטן, דן העמיד פנים שהוא בז לזה אבל בעצם חשק להצטרף בעצמו. ג'ו מפתח אובססיה לצעירה בלונדינית, ודן עושה את אותו הדבר עם סרינה ון דר וודסון.
הליהוק הזה מלא בחוש הומור. אחת שיודעת לא הייתה סדרת מתח אפלה כמו את, אבל מה בעצם היה דן האמפרי אם לא סטוקר של סרינה ון דר וודסן? כשהוא מתגלה כגוסיפ גירל בסוף הסדרה, האובססיה הזאת מועצמת עוד יותר, וכשרואים את דן וסרינה מתחתנים שנים לאחר מכן, זה אפילו קצת מקריפ. אבל את היא לא סאטירה קלילה כמו אחת שיודעת, כך שאל תצפו לדימיון של ממש בין השתיים. ואם יורשה לי - את משמעותית טובה פחות, אם כי עדיין שווה צפייה.
אם אנחנו כבר על גל ההשוואה, גם באת, ממש כמו באחת שיודעת, ישנם רפרנסים תרבותיים שאמורים לעזור לשפוך אור על העלילה, אם כי כאן הם קצת פחות מתוחכמים. למשל - באחת הסצנות פאקו, הילד השכן של ג'ו, אותו הוא לוקח תחת חסותו, קורא את פרנקנשטיין ומציין שמעניין שהעלילה מסופרת מנקודת המבט של המפלצת, ממש כפי שאת מסופרת מנקודת מבטו של ג'ו.
העובדה שאישה כתבה את סיפור המתח הזה, שמסופר כולו מנקודת מבט של גבר, גם היא לא מקרית. אין ספק שיש כאן ביקורת סמויה על גבריות רעילה, על הבחור הנחמד שמתגלה כגרוע יותר מכל דוש, ועל האופן בו הרשתות החברתיות גורמות לנו לחשוב שאנחנו יודעים הכל על הזולת. את הנקודה הזאת הסדרה דווקא מציגה בדרך מקורית ולא קלישאתית. על ידי מה שבק מחליטה להראות, ג'ו מסיק מה היא מנסה להסתיר. אבל מילא זה, בשלב מסוים הוא מתחיל לרצוח את החברים שלה.
למי שהתגעגע לדן האמפרי, את לגמרי משקיטה את הגעגועים. בדג'לי משחק מעולה ונכנס באופן כל כך טבעי לנעליים של הגבר החכם שהחיוך המתוק והמיסתורי שלו יכול להמיס כל אחת, מבלי שהיא תשים לב מה מתחולל לו בראש. וכאן אולי ההבדל העיקרי בין את לבין רוב הסיפורים מז׳אנר הגבר המתעלל. בק לא מוצגת כאן כטיפשה או תמימה. הצד של ג'ו שהיא נחשפת אליו הוא נורמטיבי לחלוטין, ואין לה שום סיבה לחשוד בו. הפער בין מה שאנחנו יודעים שמתחולל בראש שלו לבין ההתנהגות הסבירה שהוא מפגין במציאות, היא בדיוק מה שמתניע את המתח בסדרה, והיא לא זקוקה לעזרים נוספים.
ובאמת, אין כאן ניסיון נואש לייצר מתח. זו עוד נקודה לזכות הסדרה - הבימוי שלה רגוע, מתבונן, לא מתאמץ ולא מנסה להפחיד בכוח. זו לא סדרה שתרצו לצפות בה שוב ושוב, אבל בשביל בינג' אחד חורפי - היא בהחלט עושה את העבודה.