בשנת 2019 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו - "פרזיטים" - וגרם לרעידת אדמה, מהסוג הטוב ביותר שיכול היה לקרות לתעשיית הקולנוע בהוליווד ובעולם. למרות שהקולנוע הדרום-קוריאני כבר היה ידוע ביוצרים מוכשרים כמו קים קי-דוק ופארק צ'אן-ווק, "פרזיטים" היה הצלחה מסחררת הן בקרב המבקרים והן אצל הקהל הרחב, והוכיח יותר מתמיד שדרום-קוריאה על המפה. הסרט דילג בין ז'אנרים, בעיקר מותחן וקומדיה, אבל יותר מהכל הוא היה סאטירה חדה וכואבת על קפיטליזם ועל מעמדות חברתיים.
לא הרבה יוצרים הצליחו לעסוק בנושאים הללו בצורה מדויקת וביד קולנועית מיומנת כמו ג'ון-הו, וספק כמה יצליחו לעשות זאת גם אחריו. אבל "משחק הדיונון", סדרה קוריאנית שעלתה החודש בנטפליקס והפכה תוך רגע לשיחת היום, מוכיחה שוב שבדרום-קוריאה יש כוח יצירתי בלתי נלאה שאסור להתעלם ממנו. גם היא, בדומה ל"פרזיטים", עוסקת בקפיטליזם ובמעמדות. ולמרות שהיצירות הללו שונות אחת מהשנייה, שתיהן מוכיחות שלקוריאנים יש הרבה מה להגיד בנושא - והם יעשו זאת בדרכם הייחודית והמאוד לא הוליוודית: ביצירה כנה, מרגשת ואכזרית במיוחד, שתדביק אתכם למסך מהרגע הראשון.
ב"משחק הדיונון" מאות אנשים שנמצאים בקשיים כלכליים נענים להזמנה להשתתף בטורניר של כמה משחקים פשוטים. הפרס הגדול (כ-40 מיליון דולר) מפתה, במיוחד עבור אנשים שזוהי הזדמנות חד-פעמית עבורם לרווחה כלכלית. אך מהר מאוד מתברר למשתתפים שהסיכונים גבוהים במיוחד, ושהטורניר הוא בכלל לא משחק ילדים. העלילה מתמקדת בסאונג גי-הון (לי ג'אנג-ג'ה), גרוש ואב לילדה שמכור להימורים וגר עם אימו. גי-הון שקוע עמוק בחובות בשל הימוריו והוא מתקשה לכלכל את בתו הקטנה. הוא מצטרף למשחק כדי לכסות את חובותיו, כמו גם את החשבונות הרפואיים של אימו הקשישה, וכדי לנסות להיות בוגר אחראי אחת ולתמיד ולסייע כלכלית בגידול בתו. אך ככל שהמשחקים נמשכים, מתברר שגי-הון הופך בעצמו לאחד הסוסים עליהם היה מהמר.
עם הזמן אנחנו לומדים להכיר גם משתתפים נוספים בטורניר, שסיפוריהם נחשפים בהדרגה; רבים מהם פושעים, גנגסטרים, גנבים ואנשים עם מצפן מוסרי מפוקפק למדי. אך לכולם סיפורים מעניינים שהובילו אותם לבסוף לאותו מקום - טורניר משחקי ילדים שהופך ונעשה מטורף, מעוות ואכזרי יותר מרגע לרגע.
אם הדמויות מצטיירות בפניכם כלא מעוררות אמפתיה וכאלה שקשה להזדהות איתן, אתם לא טועים - וזוהי בהחלט אחת הסיבות שהופכות את התסריט של "משחק הדיונון" ללא פחות מהברקה. למרות התיאור הלא מחמיא במיוחד של הדמויות שמובילות את הסדרה, יהיה לכם אכפת מהן הרבה יותר ממה שנדמה לכם. והמשחקים הללו לא רק חושפים את הקפיטליזם במלוא כיעורו ואכזריותו, הם גם מגלים לנו לא מעט על הגיבורים (או אנטי-גיבורים, ליתר דיוק). הטורניר הופך למאבק הישרדותי שעם הזמן מקלף עוד שכבה ועוד שכבה של מה שמרכיב את הדמויות המובילות את הסדרה ועל הדרך גם אומר לנו דבר או שניים על הנפש האנושית, על מעלותיה וגם מגרעותיה. במובן מסוים, "משחק הדיונון" היא התגשמות המשפט המפורסם של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך".
המיומנות בכתיבת דמויות אנושיות שמרגישות אמיתיות, עם מניעים אמינים, רצונות וחלומות שכולם יכולים להזדהות איתם למרות שמדובר באנשים שכנראה לא הייתם רוצים לפגוש ברחוב - היא זו שמעלה את הסדרה הזאת לגבהים שיצירות אחרות שעוסקות בנושאים דומים מתקשות להגיע אליהם. "משחק הדיונון" היא חוויה עוצרת נשימה לא רק בגלל שהיא רוויה ברגעים מותחים במיוחד, אלא דווקא בגלל שהיא לא מסתפקת רק במתח, ויש בה רגעים דרמטיים שחושפים מידע נוסף על הדמויות והופכים את הצפייה למורטת עצבים אף יותר. כי כשאכפת לנו מהדמויות שעל המסך, כל רגע מותח הופך למותח כפליים. השילוב של דרמה אנושית, אמירה חדה ונוקבת ומתח שמחזיק את הצופה על קצה הכיסא - הוא מה שגורם ל"משחק הדיונון" לבלוט בז'אנר ההישרדותי.
הסדרה מצטיינת לא רק בתסריט מתוחכם, דמויות שנכתבו היטב וטוויסטים מטורפים, אלא גם בהפקה מרשימה במיוחד שעשויה היטב מבחינת כל היבט קולנועי. הצילום, הבימוי והעריכה - וראוי לציין במיוחד את עיצוב התפאורה הייחודי והמושקע שבולט לכל אורך הסדרה. כל אלה בונים עולם יפה ומכוער, מוכר אבל גם זר ומסוכן, שהוא הטורניר שבמרכז העלילה.
כאמור, היצירה הקוריאנית שונה באופן מהותי מהיצירה האמריקאית-הוליוודית. ולכן חשוב לציין שמדובר בסדרה שהיא לא לבעלי לב חלש. בשונה ממה שרבים מאיתנו רגילים לראות ביצירות הוליוודיות, "משחק הדיונון" לא נותנת לצופה שום הנחות והיא קשה לצפייה הן פיזית והן רגשית. אל תצפו שימתיקו לכם שום שלב או רגע אכזרי בטורניר המעוות שעומד במרכז העלילה. היא אלימה במיוחד ורווייה ברגעים מדממים, אך גם ברגעים שעשויים להיות קשים נפשית. "משחק הדיונון" תעניק לכם לא אחד, אלא כמה אגרופים טובים בבטן שאף פעם לא תהיו מוכנים אליהם. האגרוף יכול לבוא בצורה של רגע אלים, מרגש או פשוט מסר חד ונוקב על קפיטליזם והחברה שאנחנו חיים בה.
בסוף השבוע האחרון ציין מנכ"ל נטפליקס כי "משחק הדיונון" בדרך להפוך לסדרה המצליחה ביותר שלהם שלא בשפה האנגלית, ובינתיים היא כבר הפכה גם לסדרה הדרום-קוריאנית הראשונה שמגיעה למקום הראשון בדירוג התכנים הנצפים ביותר של נטפליקס ארה"ב. לענקית הסטרימינג היו לא מעט הצלחות ולא מעט סדרות עם כמות מאסיבית של הייפ סביבן - רק שאין מתכון מנצח להייפ, ובהתאם לכך לא כל סדרה מצדיקה את ההייפ סביבה. לעתים הקשר בין איכות הסדרה להצלחתה מקרי בהחלט. ולעתים יש סדרה שבאמת מצדיקה את הצלחתה. "משחק הדיונון" ראויה לכל סופרלטיב שנאמר לגביה. תאמינו להייפ.