כש"דקסטר" עלתה למסך לפני כ-15 שנה, היא הביאה איתה רגשות שהקהל לא היה מאוד רגיל אליהם. נכון, היה לנו כבר את טוני סופרנו וסטרינגר בל, אבל בהרבה מובנים, דקסטר מורגן הלך כדי שג'ו גולדברג (פן בדג'לי ב"את") יוכל לרוץ. במילים אחרות - התאהבנו ברוצח סדרתי.
במהלך העונות הראשונות שלה (1-4, אם נרצה ממש להתקטנן), הצפייה ב"דקסטר" הייתה רכבת הרים של רגשות עם דמות ראשית בלתי שגרתית. מייקל סי הול תפס במדויק את האישיות הכפולה של דקסטר, כמומחה פורנזיקה בלתי מזיק, אח נהדר, קולגה שאפשר לסמוך עליו ואפילו בויפרנד אמין. מצד שני - רוצח סדרתי פסיכופט שמטיל ספק בכך שבכלל קיימת אצלו היכולת לאהוב.
"דקסטר" תמיד הייתה קצת טראשית, עם עלילה שמעולם לא הרגישה מציאותית ודמויות של רוצחים שעסוקים יותר בפרפורמנס של רוע מאשר ברוע עצמו. אבל זה עבד: הסגנון הוויזואלי המפתה, המשחק המעולה של כל המעורבים ובעיקר המסע הרגשי שדקסטר עבר עם עצמו - הותירו אותנו מרותקים. אפילו אחותו דברה (ג'ניפר קרפנטר) הצליחה להפוך את הנוירוטיות הבלתי נסבלת שלה לנוכחות מרגיעה, ולדמות שמזכירה לנו את השורשים והאנושיות של דקסטר.
זה לא החזיק מעמד. העונות המאוחרות יותר של "דקסטר" - ובעיקר העונה השמינית והאחרונה - כבר הרגישו שחוקות, והסיפור מיצה את עצמו. גם הסוף של הסדרה לא נחשב לאהוב במיוחד, עם המוות של דברה והבריחה של דקסטר, שהסירה ממנו כל אחריות.
"דקסטר: דם חדש" מתהדרת בשם מבטיח: דם חדש הוא הרי בדיוק מה שהסדרה זקוקה לו. ואם שאלתם את עצמכם למה בכלל צריך את כל החידושים האלה, הדקות הראשונות של "דקסטר: דם חדש" מלוות בדיוק באנרגיה שמהווה את התשובה הניצחת: כי התגעגענו. וכי להיפרד מדמויות אהובות תמיד מרגיש מעט מלאכותי. מצד אחד, אנחנו רוצים לדמיין שהחיים שלהן ממשיכים, אבל מצד שני יודעים שכל עוד אין תסריט, שחקן ומצלמה - זה לא באמת קורה. וכשאנחנו פוגשים שוב, אחרי שנים, את לורליי ורורי, את הבנות של "צער גידול בנות" או את דקסטר מורגן, תחושת החמימות זהה. פשוט נעים לראות אדם שהיה חלק מהחיים שלנו, ולבדוק מה קורה איתו היום.
למרבה הצער, התחושה הזאת מתפוגגת מהר מאוד ב"דקסטר: דם חדש", והעונה החדשה מרגישה בעיקר כמו לעיסה מחודשת של כל מה שלא עבד בעונה השמינית של הסדרה. מייקל סי הול עדיין מעולה, הפן הוויזואלי עדיין מעניין (את מיאמי המיוזעת מחליפה עיירה מושלגת מנומנמת) ועדיין ישנה דמות נשית חזקה שמעגנת את דקסטר, למרות שהפעם מדובר באנג'לה (ג'וליה ג'ונס) - מפקדת המשטרה בעיירה הקטנה שהוא מתגורר בה וגם בת הזוג שלו. יש גם מגישת פודקאסט פשע אמיתי שחוברת אליה, ושיתוף הפעולה הזה נראה כמו קו מעניין להמשך העונה. ואפילו דברה עדיין שם, אבל ג'ניפר קרפנטר חוזרת לגלם אותה בתור רוח רפאים - באופן דומה לתפקיד של הארי, אביו המאמץ של דקסטר, בעונות המקוריות.
אנחנו פוגשים את דקסטר עשר שנים לאחר מאורעות העונה השמינית, ומגלים מהר מאוד שבמהלך עשר השנים האלה, הוא לא רצח אף אדם. עכשיו אולי אמורה להגיע אזהרת ספוילר, אבל בואו - אף אחד לא חשב שדקסטר מורגן יחזור למסך שלנו ולא יחזור לרצוח. הבעיה היא שבמקום לנצל את ההזדמנות לבעירה איטית של התעוררות "הנוסע האפל" של דקסטר וציפייה מותחת לרצח הראשון שלו, הוא מגיע כל כך מהר שההזדמנות הזאת מתעופפת מהחלון ומרגישה כמו החמצה. הספקטקל של הרצח של דקסטר, עם הניילונים, השימוש האסתטי בצילומים של דם והטקסיות הכמעט דתית, תמיד היה מעניין - אבל קצת פחות מעניין מהתהליך הרגשי שעובר עליו והניסיונות שלו ליישב מול עצמו את השאלה האם הוא אדם או מפלצת. רק שב"דקסטר: דם חדש" היוצרים לא הצליחו להתאפק, וזאת רק האכזבה הראשונה של העונה.
ארבעת הפרקים ששוחררו לביקורת ממשיכים באותו מסלול של אכזבה. הדמויות המשניות חביבות, אבל אף אחת מהן לא מרתקת; הגרסה של דברה שמתקיימת בתוך המוח של דקסטר מעצבנת הרבה יותר מדברה המקורית, כשכל מה שיש לה להציע זו היסטריה חד-מימדית; והדבר היחיד שמעורר מעט עניין הוא האריסון, בנו של דקסטר, שמוצא אותו אחרי עשור ומגלה התנהגות מטרידה שעדיין לא פוענחה לגמרי. שם טמון הפוטנציאל של העונה הזאת, במקום בו דקסטר תוהה אם הוא העביר את הנטייה הרצחנית שלו בתורשה, והאם חזרתו לחייו של האריסון תפגע בו, או שזאת הזדמנות ללמד אותו לחיות לפי הקוד שלו. אבל זה לא מספיק. בארבעת הפרקים האלה הנבל המרכזי אפילו לא נחשף עדיין, וגם המעשים שלו רק מתחילים להתגלות, כך שלדקסטר אין אפילו את מי ללהק בתפקיד העכבר במירוץ אחר הרוצחים שכל כך נהנו ממנו בעונות הראשונות. כרגע, "דקסטר: דם חדש" צריכה יותר מדם חדש, היא זקוקה למכונת הנשמה באופן דחוף, וגם זה לא בטוח יציל אותה.
הפגישה המחודשת עם "דקסטר" מרגישה כמו פגישה עם אקס, על כל הציפיות וההתרגשות שמקופלות בתוכה, לצד הפחד להתאכזב. בהתחלה היה לנו כל כך טוב ביחד עד שהקשר נהיה שגרתי ומתאמץ, וכל הניסיונות להחזיר את הניצוץ נכשלו עד הפרידה הבלתי נמנעת. אם "דקסטר: דם חדש" היא קאמבק לאקס מלפני עשור, אפשר לסכם אותה כך - הניצוץ לא חזר, הסקס בינוני ומטה, השיחה מביכה בטירוף ואני רוצה לחזור הביתה.