לא מעט דובר בשנים האחרונות על האם ניתן להפריד את היוצר מהיצירה. במקרה של "באפי ציידת הערפדים", נדמה שהמעריצים הכריעו עוד הרבה לפני שג'וס ווידון התגלה כאסהול. ההשפעה של "באפי" על הקהל שלה, בעיקר הנשי ו/או הקווירי, הייתה - וממשיכה להיות, עם צופים חדשים שעדיין מצטרפים כל הזמן - כל כך עמוקה, מורכבת ומבנה זהות, שווידון עצמו נהיה לא רלוונטי, מה גם שלא מעט נשים יצרו לצדו את המורשת הפמיניסטית הזאת.
אם "סיינפלד" נמכרה בשלב הרעיון בתור "סדרה על כלום", אפשר לומר שסוד ההצלחה של "באפי" נעוץ בהיפך המוחלט - היא סדרה על הכל. לא סתם היא עדיין יצירת התרבות הפופולרית שנכתבו עליה הכי הרבה מאמרים אקדמיים, ועד היום, 25 שנה לאחר שידורה, ממשיכים לצאת ספרים ופודקאסטים שעוסקים בה.
בבסיס שלה, "באפי" היא סיפור התבגרות, כשהאלמנטים של הפנטזיה והעל-טבעי משמשים כמטאפורות על החוויה של הנערה המתבגרת. אבל עם כתיבה מוקפדת, חכמה (וחשוב לומר - גם מאוד מצחיקה), שבע העונות הטלוויזיוניות של "באפי" (הסיפור עוד המשיך אחר כך בקומיקס) הצליחו לתפוס את החוויה האנושית הפסיכולוגית באופן כל כך מדויק ועשיר, שממש לא חייבים להיות נערה מתבגרת כדי להישאב לעומק הסיפור.
"באפי" היא סדרה על הכל. היא עוסקת בכאב, אומץ, אבל, תשוקה, המטרה שלנו ביקום, משפחה, שאלות של מוסר, הספקטרום של הרוע, מגדר ועוד. אבל היא גם סדרה שיש בה הכל מבחינה טלוויזיונית, ולכן היא מתאימה גם למי שפחות מתלהבים מערפדים ומכשפות. היא דרמת נעורים, היא דרמה משפחתית, היא אפוס פנטסטי של גיבורה נשית מושלמת, היא סקסית, היא עמוקה פסיכולוגית - והיא גם אחת הקומדיות הכי טובות שאי פעם נוצרו.