הסדרה על קיילי מינוג לא מתלכלכת. התוצאה מסריחה

הביופיק "מייקל", שהפך את המושא שלו לקדוש מעונה ופגיע, העלה מחדש את השאלה הנצחית: האם יצירה על אודות אגדה מוזיקלית באמת יכולה להיות אובייקטיבית? התשובה היא כנראה שלא. אבל "קיילי" (Kylie), סדרת הדוקו החדשה של נטפליקס על קיילי מינוג, מעלה שאלה מסקרנת נוספת: האם דוקו בנוכחותו המלאה של המושא שלו (ואנשי היח"צ) יכול להימנע מסובייקטיביות? אם "קיילי" הוא מקרה הבוחן - כנראה שגם כאן התשובה תהיה שלילית.

מאחורי המצלמה ניצב מייקל הארט, עורך סדרת הדוקו המצליחה "בקהאם". הפעם הוא עוקב אחרי מסלול חייה של כוכבת הפופ האוסטרלית, והקריירה רבת התהפוכות שלה. במשך שלושה פרקים בני שעה כל אחד, מינוג עונה תשובות צפויות על שאלות צפויות לא פחות, ומספרת באופן גנרי לחלוטין את ציר הזמן המוכר של חייה: מההייפ סביב "שכנים, שכנים", דרך הסינגל הראשון והאדיר I Should Be So Lucky, הביקורות הקוטלות של העיתונות הבריטית, הקאמבק של תחילת שנות האלפיים, סרטן השד שבו חלתה (פעמיים!) ועד לקאמבק השני שלה. בקיצור, חגיגת קיילי אחת גדולה.

מלבד מינוג עצמה, הסדרה מלאה בעוד ראשים מדברים: החבר הקרוב ניק קייב, האחות דני מינוג, המפיק המוזיקלי פיט ווטרמן והאקס ג'ייסון דונובן, שכאב הלב על אהובתו לשעבר כנראה עדיין לא עזב אותו לחלוטין. כל אחד מהם תורם עוד שכבה לבניית דמותה של מינוג כאייקון פופ מושלם ונטול רבב.

אגב, "קיילי" לא נחת כך סתם במקרה לתוך הספרייה של נטפליקס. יש כאן מהלך יחצני מחושב שנועד, ככל הנראה, להזכיר לעולם שמינוג עדיין כאן - ולרפד את הקרקע לקראת סרט המתעד את סיבוב ההופעות העולמי שלה, שבשבוע הבא יעלה גם הוא בנטפליקס. וזה לא שמינוג נעלמה לגמרי מהמפה, אבל כנראה שבוסט נוסטלגי כזה הוא דבר נחוץ ביותר לתחזוק הקריירה ברשתות החברתיות. ומעבר לכך, זה פשוט גורם ל"קיילי" להסריח כמו עוד סדרה מטעם במקום יצירה עצמאית ובלתי תלויה.

זה מחזיר לשאלה שמרחפת מעל הסדרה כולה: האם דוקו כזה באמת יכול להיות אובייקטיבי ולספר סיפור אותנטי? לפחות ברובו, "קיילי" דווקא מרגיש שלא. חייה של מינוג מעולם לא היו עמוסים במיוחד בשערוריות או בדרמות קיצוניות, והסדרה אפילו לא מנסה לדגדג את קצה הקרחון בניסיון לדוג כאלה. רוב גזירי העיתון שמוצגים כאן מגיעים מביקורות שוחטות באופן כמעט בלתי נתפס על הקול שלה, המוזיקה, הסגנון ובאופן דוחה במיוחד גם הערות סקסיסטיות על המראה החיצוני שלה. אז אם יש משהו אחד שהדוקו הזה כן מצליח לעשות, הוא להזכיר עד כמה הצהובונים של שנות ה-80 וה-90 היו שיא אחר של גועל.

אבל תכלס, אין כאן אף גילוי מרעיש. אולי כי אין כזה באמת, ואולי כי קיילי עצמה פשוט לא מוכנה לחשוף יותר מדי. חוץ מרמיזה וחיוך שובב סביב בגידונת אפשרית בג'ייסון דונובן עם מייקל האצ'נס, סולן INXS, מייקל הארט לא מעז לגרור את מינוג לבריכת הבוץ המקומית או לפתוח פצעים ישנים. הכל נשאר מאוד סטרילי ומעל פני השטח. אולי סף הגירוי פשוט עלה מדרגה, ונוצר הכרח מלאכותי שכל דוקו חייב לחשוף טראומה, התמכרות או סוד אפל כדי להצדיק את קיומו. אבל בפועל, "קיילי" לא באמת מאתגר את הכוכבת שבמרכזו.

ובכל זאת, יש כאן גם לא מעט רגעים חביבים. הסדרה עמוסה בחומרים ארכיוניים נדירים, כולל תיעודים אינטימיים של מייקל האצ'נס, קטעים מתקופת ההחלמה של קיילי מסרטן השד ורגעים מאחורי הקלעים של סיבובי ההופעות שלה. עבור המעריצים, אלו כנראה רגעים מרגשים. אבל בסופו של דבר, גם החומרים האלו לא מצליחים להתגבש לכדי מסמך אנושי מרתק בניסיון לחשוף זווית חדשה על אחת מכוכבות הפופ הגדולות של 40 השנים האחרונות.

וכמו במקרה של "מייקל", גם כאן המעריצים האדוקים יתענגו מכל רגע. כי אין כמו לראות את האלילה שלהם מחייכת ומספרת סיפורים שהם כנראה מכירים בעל פה. אבל מעבר לנוסטלגיה ולתחושת הנעימה, "קיילי" היא דוקו חסר נשמה שמרגיש כמו ערך סטנדרטי בוויקיפדיה. בלי מבט חודר, בלי טכניקה דוקומנטרית יוצאת דופן ובלי רגע אחד שבאמת מרגיש אותנטי. הסדרה הזו מסתפקת בצחצוח משמים במקום לנסות ללכלך את הידיים.