החדשות מעיקות, נדרש אסקפיזם, והכי קרוב זה נטפליקס. סדרה על מלחמת העולם השנייה היא לא בדיוק האסקפיזם האידיאלי - אבל סו בי איט. רק שעם "כל האור שאיננו רואים" ("All the Light We Cannot See") החדשה, שמבוססת על רומן זוכה פוליצר, יש שני סייגים. האחד: זאת לא בדיוק סדרת מלחמה, אלא סדרת סוף-מלחמה. השני: זאת לא בדיוק סדרה למבוגרים.
"כל האור שאיננו רואים", שיוצאת לדרך בצרפת של סוף ימי הכיבוש הנאצי, בהחלט לא עוסקת בתכנים מותאמים לילדים. כלומר, חוץ מהדור הנוכחי בישראל שמתמודד עם דברים הרבה יותר קשים. הסיפור שלה, שנע קדימה ואחורה על ציר הזמן ומתמקד בשני גיבורים עיקריים, הוא כזה שמאפיין דווקא דרמת פרסטיז'. גם השמות מאחורי הקלעים עוזרים למצב אותה כאחת כזו, עם התסריטאי סטיבן נייט ("פיקי בליינדרז") והבמאי שון לוי ("דברים מוזרים"). מהצד השני יש את הביצוע עמוס הקיטש והסיבוכים המיותרים, שאיתו היא מרגישה כמו סדרת מלחמה מצוינת - פשוט לאנשים שמעולם לא צפו באחת.
העלילה, כאמור, מתרכזת בשקט שלפני הסערה האחרונה. מארי-לור לבלאן (אריה מיה לוברטי) היא נערה צרפתייה עיוורת, ו-ורנר פניג (לואיס הופמן, "אפל") הוא נער גרמני שאולץ להתגייס לצבא הנאצי. שני הסיפורים נארגים אחד בשני, ובמלחמה באופן כללי, ונשענים בעיקר על גלי הרדיו שדרכם מארי-לור משדרת ושלהם ורנר מאזין. "כל האור שאיננו רואים" מלווה את השניים לאורך העבר וההווה, החל מהיום שבו "כל האנשים הפכו לרשעים בבת האחת", ומכילה גם סימפוזיון מתיש סביב איזושהי אבן בעלת כוחות מיוחדים לכאורה. אבל בסוף זה הסיפור של שני הצעירים הזרים האלה, והתמודדותם עם המציאות החדשה.
הספרייה של נטפליקס דלה להפליא בדרמות מקור על מלחמה, ולכן "כל האור שאיננו רואים" הוא מעשה חריג ושאפתני מצדה. ובהתאם, ענקית הסטרימינג בוחרת לתקוף את האירועים דווקא דרך נקודת החוזק שלה - סיפורים קטנים ואנושיים שמעידים על מעבר מזה, רצוי באמצעות שחקנים טובים או לכל הפחות מוכרים. כאן יש את מארק רפאלו ויו לורי, שבמסגרת ליהוק ציני במיוחד מושכים תשומת לב לסדרה על אף העובדה שהם אינם צרפתים. מצד שני, זו סדרה שמתרחשת כולה בצרפת ומדוברת כולה באנגלית, אז זה לא שלמישהו אכפת. לוברטי, שחקנית לא מקצועית ולקויית ראייה בעצמה שנבחרה מתוך אלפי נבחנות מסביב לעולם, משמעותית מעניינת יותר משני הנ"ל. אך אלמנט העיוורון של הגיבורה יכול היה להיתרגם למסך באופן מרשים בהרבה, אלמלא היה קבור תחת סיפור חלש ומעייף כל כך. אם זו החומר, לא ברור מה מצביעי הפוליצר חשבו לעצמם.