משהו כמו עונה וחצי נדדה "הכתר" למחוזות אופרת הסבון סביב הקשרים הרומנטיים של דיאנה, דודי אל-פאיד, צ'ארלס וקמילה, ולאחר מכן - כבר בתוך חלקה השני של העונה האחרונה של הסדרה, שעלה לנטפליקס בחמישי האחרון - אל מחוזות דרמת ההתבגרות סביב הנסיכים וויליאם והארי. ועל אף חשיבותם של שני קווי העלילה האלה, בטח של דיאנה ומותה הטרגי, שכל חלקה הראשון של העונה האחרונה הופקע לטובת ההגעה לאירוע הזה, הם גרמו לסדרה להתרחק מאוד ממה שהיא אמורה להיות וממה שהפך אותה לכל כך טובה וחשובה בנוף הטלוויזיוני - דרמת בית מלוכה יוצאת דופן על מלכה היסטורית.

אם להשתמש במילותיו האומללות של מזכ"ל האו"ם על זוועות 7 באוקטובר, "הכתר" לא קרתה בוואקום. חוץ מבמדורי הרכילות, לבית המלוכה הבריטי תמיד היה גם, ואפילו עוד יותר מכל דבר אחר, מקום של כבוד על המסך שלנו. מדובר הלכה למעשה בז'אנר בפני עצמו. ו"הכתר" של נטפליקס הייתה ברגעי השיא שלה לדרמות בית המלוכה, כמעט מה שהייתה "הסופרנוס" לסרטי הגנגסטרים. היא תיארה עולם כל כך רחוק מהמציאות של הצופה הממוצע, שמתפוצץ מסימבוליות וקלישאות אך עם זאת כל כך מוכר, והפכה אותו להכי אמיתי ושגרתי שאפשר על ידי פירוק האירועים והדמויות לגורמים, ירידה לניואנסים והסתכלות פנימה אל תוך הקלישאות וכללי הז'אנר. והיא עשתה את זה כשהיא נשענת על תולדות חייה של המונרך הכי משמעותי בתולדות הממלכה הבריטית.

לקראת סופה היה נדמה שיוצרי "הכתר" אולי שכחו את כל זה, כשהם דוחקים את המלכה אליזבת' הצידה לטובת השערוריות של הדור הצעיר. אבל למזלם של הצופים, היוצר פיטר מורגן ושותפיו לעשייה מתעשתים בישורת האחרונה ומספקים סוף שלא סתם עושה כבוד למלכה המנוחה, אלא בכלל לדרמת בית המלוכה באשר היא.

(מכאן ואילך הטקסט מכיל ספוילרים לפרקים האחרונים של הסדרה). החלק השני של העונה האחרונה ממשיך ישירות מהיכן שהסתיימו ארבעת הפרקים הראשונים בעונה, ב-1997, כשמשפחת המלוכה עוד מלקקת את הפצעים לאחר מותה של דיאנה. במוקד ההתמודדות נמצאים צ'ארלס (דומיניק ווסט) ובנו הבכור וויליאם (אד מקווי), אז בן 15, יתום מאם בנסיבות טרגיות, שמתחיל ליהנות, ובעיקר לסבול, מתשומת לב ציבורית יתרה. ההשלמה של האב ובנו עם המצב, ואחד עם השני, נתפרת באופן מאוד מרושל ולא משכנע, כשלקלחת נזרק גם פיליפ (ג'ונתן פרייס) כאיש בעל הניסיון בלהיות אבא חרא שבא לתווך בין הצדדים.

אלו הם אותם מאפיינים של כל קו העלילה אודות וויליאם ואחיו הצעיר הארי (לות'ר פורד), ולאחר מכן גם של סיפור ההתאהבות של וויליאם וקייט (מג בלאמי). מדובר בשלושה פרקים, פחות או יותר, שכאמור מתנהלים כמו דרמת התבגרות ולא מצליחים לעורר עניין או הנאה יתרה. אולי זה בגלל שזה כבר יותר מדי קרוב לכאן ועכשיו, אבל פיתוח דמויותיהם של שני הנסיכים הצעירים מרגיש חובבני ולא אמין, ואיפה שיוצרי הסדרה היו אמורים לנפץ את הקלישאות סביב הדמויות, התחושה היא בדיוק הפוכה. וויליאם והארי בעיקר מסומנים ב"הכתר" כדור הבא של מי שיהיו כלואים, כמו קודמיהם, בפרדיגמה הבלתי אפשרית שכפה עליהם מעמדם. וויליאם, יורש העצר לעתיד, ילמד ככל שיתבגר לסרס את כל מאוויו האינדיבידואליים בשם המלוכה; והארי, מספר 2 לנצח, יהיה תמיד המרדן שבעל כורחו צריך לאתגר את הממסד. את השיא של ההתנגשות הבלתי נמנעת הזאת אנחנו כמובן מכירים מהדיווחים במדורי הרכילות של ימינו אנו על מעלליהם של הארי ומייגן מרקל. "הכתר" כמובן לא מגיעה לאירועים האלה, ומסתפקת רק בלסמן את העתיד לבוא. ואולי טוב שכך.

את הפינאלה מצילים שאר פרקי החלק השני של העונה האחרונה, שכאמור חוזרים אל ליבה של הסדרה, אל היהלום שבכתר - אליזבת'. ואליזבת', בגילומה של אימלדה סטונטון, שכבר אז בשלהי המילניום הקודם והעשור הראשון של האלף הנוכחי הפכה לסמל, מהרהרת לעת זקנה ולאור האירועים שקורים סביבה במעמדה ובמעמד הכתר שעל ראשה. ואין כמו מונרך מזדקן שחווה משבר אקזיסטנציאליסטי כדי לייצר דרמת בית מלוכה טובה, וגם כדי להחיות מחדש את כל אותם הדברים שהצופים כל כך נהנו מהם לאורך רוב עונותיה של "הכתר". 

מתוך "הכתר" (צילום: Justin Downing/Netflix, יחסי ציבור)
פיתוח חובבני ולא אמין. וויליאם וקייט ב"הכתר" | צילום: Justin Downing/Netflix, יחסי ציבור

זה מתחיל בהתמודדות עם ראש ממשלה חדש ופופולרי, טוני בלייר (ברטי קארוול), שלאליזבת' מרגיש כמי שמאיים על מעמדה, ולא בכדי. הדינמיקה המרתקת בין השניים היא חזרה לאותו מתווה שעליו נשענה הסדרה לאורך כמעט כל אורכה, של התמודדותה של המלכה הבלתי נגמרת עם סמלי השלטון הבריטיים שפועלים במקביל אליה, ובהרבה מהמקרים מעליה. מצ'רצ'יל המאיים בגילומו של ג'ון לית'גו אל מול אליזבת' הצעירה בגילומה של קלייר פוי, ועד אשת הברזל תאצ'ר בגילומה של ג'יליאן אנדרסון מול אליזבת' בגילומה של אוליביה קולמן. ועכשיו זוהי אליזבת' שיושבת בכיסא כבר הרבה זמן, ראתה הרבה ראשי ממשלה באים והולכים, אבל מולה ניצב איום טרי בדמות מנהיג צעיר וכריזמטי שמביא איתו רוח חדשה לרחובות אנגליה. האירועים הפוליטיים והמדיניים שבצילם המלכה ובלייר מתקשרים, כרגיל ישלחו את הצופים אל גוגל וויקיפדיה כדי לבדוק את רמת הדיוק ההיסטורית. כמובן ששם הם יגלו שחצי מהדברים רחוקים מלהיות נכונים, וכמובן שזה לא ישנה במאום. כי חלק גדול מהקסם של "הכתר" תמיד היה היכולת של מורגן לטוות סביב הקווים הכלליים של האירוע ההיסטורי את הפרטים הקטנים, גם אם זה נעשה בחוסר נאמנות מוחלט למציאות אך ביסודיות שמשרה אמינות.

המשבר הקיומי של המלכה ממשיך משם אל מותן של אימה ואחותה, שנפרדו מהעולם בסמוך אחת לשנייה לפני כ-20 שנה. פרק הפרידה מהאחות, הנסיכה מרגרט, הוא שיאה של העונה האחרונה ומהטובים של "הכתר" בכלל. מרגרט הייתה מהדמויות המענגות של הסדרה לכל אורכה, ובשלושת גלגוליה השונים בגילומן של ונסה קירבי בצעירותה, הלנה בונהם-קרטר באמצע חייה, ולסלי מנוויל בזקנתה, הייתה לתמונת הראי המושלמת לאליזבת' - זו שתמיד הפוכה לה אך בו בזמן גם משלימה אותה. מותה הוא סימן עבור אליזבת' לכך שמותה שלה גם מתקרב, מחשבה שמלווה אותה ואת הצופים גם אל הפרק האחרון בהחלט בסדרה.

פיטר מורגן ונטפליקס החלו עם "הכתר" ככל הנראה מבלי לדעת באיזו נקודה היסטורית הם בדיוק יעצרו. וכנראה גם מתוך הבנה שהסוף למלוכה של אליזבת', שהפכה לאגדה עוד בחייה, בכל מקרה יגיע מתישהו בזמן הלא רחוק. והנה, לפני קצת יותר משנה זה אכן קרה, וליוצרים לא נותרה ברירה אלא לקפל. 

מתוך "הכתר" (צילום: Justin Downing/Netflix, יחסי ציבור)
מסיימת עם חתונה, לא עם הלוויה. קמילה וצ'ארלס ב"הכתר" | צילום: Justin Downing/Netflix, יחסי ציבור

כן, באופן טבעי המוות מרחף מעל הפרק האחרון של "הכתר". לא, הסדרה כאמור לא מגיעה לאירועים של השנים האחרונות, וכך גם לא למותה של המלכה. היא נעצרת ב-2005, ולא בהלוויה אלא בחתונה - של צ'ארלס וקמילה. אבל אליזבת' שקועה במחשבות על המוות, או לכל הפחות על מקומה על הכס. כשהיא נושקת לגיל 80 היא שואלת את עצמה בצורה הכי ישירה שיש - מה אני עדיין עושה פה? והאם אני עוד רלוונטית? ואחרי שקצת הזניחו אותה בפרקים שהובילו לפרקים האחרונים בסדרה, יוצרי "הכתר" עונים לאליזבת' המזדקנת, דרך דמויותיה הצעירות בהופעות אורח של קלייר פוי ואוליביה קולמן, באופן מהדהד: את עוד כאן כי את כנראה הדבר האחרון שעדיין רלוונטי בבית המלוכה. את. לא דיאנה, לא צ'ארלס, לא וויליאם ולא הארי. כל מה שהם עשו היה מעניין בגללך.

למורגן ולסטיבן דלדרי, שחוזר בפרק האחרון לכיסא הבמאי, לא הייתה כנראה דרך אחרת לסיים את האפוס הטלוויזיוני הזה, מאשר אליזבת' צועדת לבדה בקתדרלה הענקית ומשאירה אחריה חלל ענק. כי זה בדיוק מה שהייתה "הכתר", לפחות ברגעיה הטובים: דרמת בית מלוכה ענקית על מלכה ענקית. ועכשיו, כשאליזבת' איננה ו"הכתר" איננה אפשר אולי לעזוב בצד את העיסוק במשפחת המלוכה, כי יותר רלוונטי ומעניין מזה זה כבר לא יהיה.