מי שחושב ש"סאדה" עולה בגטו מבצע בעצמו דה-לגיטימציה

לא ששודרו יותר מדי כאלה, אבל סדרות ערביות על מסך הטלוויזיה הישראלי לרוב קיבלו שם עברי - או פשוט "עבודה ערבית" - כחלק הגיוני מההנגשה שלהן לקהל המיינסטרים. רק שבתקופה האחרונה זה השתנה: "נוטוק" שלחה אנשים לגגל את גלגול הנשמות, "יאפא" גילתה להם איך חלק נכבד מתושבי העיר קורא לה, גם ריאליטי המוזיקה "אל מייק אילכ" נטמע בקטנה בשיח בלי צורך להיעזר בשמו המעוברת. את הקו הזה ממשיכה כעת "סאדה" (سادة), רפרנס לקפה שחור נטול תוספות. וזה הגיוני, כי מי שמלכתחילה משכיל לחצות את מחסום השפה לא באמת צריך שהסדרה תותאם לו.

"סאדה" של מכאן 33 - שמונה פרקים מתורגמים לעברית, ארבעה ראשונים נמסרו מראש לביקורת, שידור בימי שישי וכמובן גם בפלטפורמות הדיגיטליות - היא מלחמת עצמאות: לובנא (ענת חדיד, לאחרונה ב"אור ראשון") היא גננת בת 55 שמתאלמנת בפתאומיות מבעלה, ומחליטה להמשיך את מפעל הקפה המשפחתי שהוא הוריש לה. כאן נכנסים לתמונה הסביבה השמרנית, העקרונות הפטריארכליים, הגזענות הגלויה, הגזענות הסמויה, ובאופן חריג לסדרה על המגזר הערבי אפילו עלילה להט"בית על הבן הגיי שעבר לתל אביב וניתק קשר מהמשפחה. בין לבין "סאדה" אף משלבת נגיעות פשע, מה שבהחלט מוריד לה נקודות במבחני האומץ ופריצת הדרך. מי שרוצה ליצור סדרה ערבית-ישראלית יוצאת דופן ממש לא צריך ליפול לתבנית שמאפיינת את כל הערבים האחרים בטלוויזיה.

בדומה לגיבורה החריגה בנוף, אישה ערבייה בעשור השישי לחייה, גם מאחורי הקלעים "סאדה" מציגה איחוד כוחות לא מובן מאליו. יצרו אותה השחקנית סמירה סמייה ("פאודה"), התסריטאית נעה גוסקוב ("פלמ"ח") והמחזאית מיכל אהרוני ("אנגינה פקטוריס"), תוך שיתוף פעולה עם הבמאי אריאל בנבג'י ובית ההפקות הנשי של דנה עדן ושולה שפיגל שהביא למסך את "טהרן". לצד חדיד, שנותנת בסדרה הופעת משחק שבעולם מתוקן זוכים עליה בפרסים, הקאסט מורכב על ידי שאדי מרעי, יוסף אבו ורדה, ראמא נסראללה, הישאם סלימאן, אדם הלון ומספר עלי תאנה יהודיים: אורי לייזרוביץ', בן יוסיפוביץ' ולבנה פינקלשטיין.

בימים הספורים מאז עלייתה הצטברו סביב "סאדה" כמה ענני באזז קטנים וברנז'איים, לרובם משותף הסנטימנט שלפיו התאגיד "מסתיר" אותה. במחילה, אותם מחמיאים-מתלוננים מבצעים בעצמם דה-לגיטימציה לערוץ שעומד מאחוריה: הסדרה קיימת בכל טלוויזיה, זמינה ביוטיוב, לא זקוקה בשום אופן לשידור ספציפי באפיק 11 הספציפי. אף אחד לא מכריח את אותם אנשים, או לצורך העניין את הציבור הישראלי כולו, לצפות רק בתכנים שמוגשים לו על כפית. שילחצו על כפתור ויגלו דרמה מוסלמית - בלי קיצור הדרך הנוצרי הקבוע - יפה ומעצימה למדי. "סאדה" מעצימה כמו שסדרת ילדים מעצימה, עם אובייקט ברור ומשל כל כך שקוף שהוא בקושי משל, והיתרון היחסי שלה בהחלט נגזר מעצם הקיום שלה. מי שרוצה שהקיום הזה יעבור לערוץ עברי, מי שקורא לבית הנוכחי שלה "גטו", רק מנציח את פערי המעמדות שמלווים אותה.