חדשות מצוינות: חצי שנה אחרי שעלה מעבר לים, והפך לאחד המשדרים הטלוויזיוניים הגדולים של 2021, פרק האיחוד של "חברים" מגיע גם לכאן - וזמין לצפייה עבור מנויי HOT כחלק מערוץ מיוחד, שישדר את כל עונות הסדרה. לטובת אלה שחיכו לו בסבלנות, הנה מה שחשבנו עליו כששודר לראשונה.
החשוב מכולם: בוכים בפרק הזה. זאת אומרת, סביר שמעריץ של "חברים" יגיב כך לדקות הפתיחה של האיחוד המתוקשר, שהוא האירוע הטלוויזיוני הגדול של החודשים האחרונים. האקורדים הראשונים של "I'll Be There For Your" ירגשו כל מי שמחשיב את פיבי, צ'נדלר, רייצ'ל, ג'ואי, מוניקה ורוס (בסדר הזה) כחברים שלו. ונדמה שזה מה שהנחה את HBO בבימוי והפקת הספיישל הזה: דרכים שונות לרגש את המעריצים.
ג'יימס קורדן: בא להוריד. זאת אולי הטעות הגדולה ביותר שנעשתה באיחוד, למרות שקל להבין למה המנחה הוותיק הוא זה שנבחר להנחות את הפאנל שעומד במרכזו. ג'יימס קורדן הוא אישיות שלא מעוררת התנגדות. הוא לא בשר ולא חלב ובגלל זה כולם יכולים פשוט לקחת כפית ולאכול איתו. "חברים" עצמה הייתה סדרה שלא עוררה שום מחלוקת, וזאת אחת הסיבות המהותיות שגרמו לה להיות סדרת הטלוויזיה הכי מצליחה ברבע המאה האחרונה. וקורדן, במובן הזה, מתאים לה ולא שאל את השאלות הקשות יותר (כמו ש"חברים" לא עסקה, אפילו ברמז, באף סוגיה מורכבת על סדר היום של האזרח האמריקאי). חבל שלא הובא מנחה עם קצת יותר אופי, שהיה מעז לפלפל את האירוע, אבל יתכן שאופי אינה דרישה מהותית לגבי האיחוד המצופה הזה.
מרתה קאופמן, דיוויד קריין וקווין ברייט: בניגוד לשמות כמו ג'ניפר אניסטון, קאופמן, קריין וברייט אינם מוכרים במיוחד לרוב הצופים, למרות שהם הופיעו בגדול בסוף כל פרק. אלו שלושת היוצרים של הסדרה, והם זכו, רוב הזמן, לכבוד המגיע להם באיחוד. הם סיפרו סיפורים נחמדים על תהליך הליהוק והכתיבה, אבל לא היו אחראיים לחלקים המרגשים ביותר של הפרק. זה הגיוני, כי תסריטאים מתוקף תפקידם לא אמורים להיות מול המצלמות, אבל האיחוד הפריד במובהק בין הקאסט הנוצץ לתסריטאים האפרוריים שכתבו להם את הסצנות. היה נחמד לראות אותם מתקשרים, כי בלי קאופמן, קריין וברייט רוס ורייצ'ל לא היו מתקיימים. אבל לזכותה של קאופמן ייאמר שהיא העבירה את כל הראיונות איתה כמו מכשפה טובת לב, כשבחיקה מתחכך חתול שחור.
כל השישה ביחד: והרי לשם כך התכנסנו. המעריצים האמיתיים מכירים לא מעט סיפורים מאחורי הקלעים שחזרו על עצמם גם פה (כן, דיוויד שווימר, אנחנו יודעים ששנאת את מרסל הקוף. אפשר להמשיך הלאה?), אבל מאז 2006 כל השישה לא הופיעו מול המצלמה יחדיו. חשוב לציין שזה היה סוד הקסם של החברים - רוב השחקנים, בנפרד, אינם כישרונות בלתי נתפסים (ליסה קודרו, ובמידה מסוימת גם אניסטון, שחקניות נפלאות. כל השאר לא נהיו לשמות גדולים אחרי הסדרה, במידה מסוימת של צדק), אבל ביחד הם היו אנסמבל מבריק עם כימיה שלא נראתה כמוה בטלוויזיה האמריקאית עד אז, ובכנות, הכימיה הזאת לא שוחזרה באיחוד הנ"ל.
וזה בסדר, כי לא נראה שלמישהו מהם יש כוח לקפץ ולצווח כמו אז, בין 94' ל-04'. בין הפאנל בהנחיית קורדן לביקורים נרגשים בסט הצילום המקורי, השישה ישבו והקריאו תסריטים מסצנות אהובות מהסדרה, וזה לא בהכרח מה שפורט על מיתרי הנוסטלגיה. בכל זאת, ולמרות שניכר שאניסטון מיצתה את רייצ'ל מכל כיוון, היה נחמד לראות את השישה נזכרת ברגעים הגדולים מתוך הסדרה שהפכה אותם לכוכבים.
רוס ורייצ'ל: אחרי אינסוף הדיונים בדבר ההפסקה הידועה לשמצה ההיא, קל לשכוח כמה קסום היה הזיווג הזה בשתי העונות הראשונות של הסדרה. כשאניסטון הקריאה, למשל, את סצנת הנשיקה הראשונה שלה עם שווימר, הבטן לא בהכרח התמלאה בפרפרים, אבל הפרפרים הגיעו מעט אחר כך: קורדן שאל את השחקנים אם הם אי פעם הרשו לעצמם לנהל רומנים גם בחיים האמיתיים, ושווימר ואניסטון הודו שהיה להם קראש גדול מאוד אחד על השנייה, ולטענתם הוא מעולם לא התממש. אפשר לגלגל עיניים ולהכריז "בולשיט", אבל קורטני קוקס העלתה תיאוריה מעניינת מאוד: הכימיה של רוס ורייצ'ל לא הייתה כל כך אינטנסיבית אם שווימר ואניסטון היו מעזים לממש את משיכתם בחיים האמיתיים. זו, אגב, תאוריה שג'ואי בעצמו העלה באחד הפרקים, כדרך להסביר למה אף פעם אין לו כימיה עם השחקניות שלצידו.
הגיע להם יותר טוב מזה: ג'ניס וגאנת'ר הן שתי דמויות המשנה הטובות ביותר בחברים, כמו שקבענו בזמנו. הספיישל פירגן לחלק ניכר מאותן דמויות משנה עלומות (אליוט גולד וכריסטינה פיקלס, שגילמו את ההורים של מוניקה ורוס, באו לומר יפה שלום. ולא צריך לבקש הרבה יותר משני שחקנים באוכלוסיית סיכון בעת מגיפה עולמית), אבל בכל זאת נותרנו עם טעם מר מהיחס שג'ניס וגאנת'ר זכו לו. בעוד מגי ווילר, ששיחקה את ג'ניס, זכתה לשבת בספה יחד עם כל השישה (לא עשו לה מספיק מקום, אבל זאת כבר בעיה של הספה), ג'יימס מייקל טיילר, שגילם את גנת'ר, הקולגה של רייצ'ל מימיה כמלצרית שתמיד ערג לה, הבליח לשיחת זום קצרצרה והלך. לימים התברר שטיילר חלה בסרטן סופני, ומספר חודשים אחרי האיחוד הוא הלך לעולמו.
הופעות אורח: מרשימות במיוחד, ויש מהן לא מעט. "חברים" נשארה אחת הסדרות המדוברות בעולם, גם קרוב ל-20 שנה אחרי שירדה מהמסכים, ובהתאם - רצף סלבריטאים מהליגה הראשונה באו והודו שהם עדיין מעריצים שרופים של הסדרה. דיוויד בקהאם הודה שהוא מוניקה והפגין טעם טוב כשבחר את "ההוא כשכולם מאחרים" כפרק האהוב עליו, וזוכת פרס נובל לשלום מלאלה יוספזאי סיפרה בהתלהבות על הריקוד של רוס ומוניקה כרגע המצחיק ביותר בסדרה. אבל ישנה הופעת אורח אחת שהייתה למעשה הרגע היפה ביותר באיחוד, ולא ארחיב עליה במילים כי כל מילה נוספת רק תהרוס את הקסם שברגע ההוא. מה שהתחיל כסולו מתוק בביצועה של ליסה קודרו הפך לדואט יפהפה שלה עם כוכבת אחת שאמרה לקודרו את הדבר היפה והנכון ביותר שאפשר היה לומר על מהותה של פיבי בסדרה.
אבל מרגש יותר מזה: הסלבס עזרו להפוך את האיחוד לרגע טלוויזיוני בקנה מידה היסטורי, אבל הם לא מה שהפך את "חברים" לסנסציה. "חברים" נהייתה לתופעה בזכותנו: האנשים הפשוטים ברחבי העולם שראו בבית את צ'נדלר מתוודה על ההשתנה החברית שלו לכיוון מוניקה ואת רייצ'ל נאבקת ביונה סוררת. והרגע שבו הספיישל יוצא מגבולות ארצות הברית ונותן למעריצים הבינלאומיים את הכבוד הזה הוא הרגע היפה ביותר בו. כשמעריצים מצרפת, סלובניה וגאנה מספרים על החשיבות של אותן שש דמויות בדיוניות זה אמנם בנאלי, אבל היי, "חברים" הייתה גם בנאלית מאוד והקטע עדיין היה אפקטיבי. למעשה, במיטבה, "חברים" הייתה כל מה שטוב בבינוניות, בדיוק כמו המשדר הטלוויזיוני הזה, שחגג את המורשת שלה. אסקפיזם מתוק ובסיסי יכול להיות כל מה שצריך בשביל לשרוד את היום, וכשצופים מהודו וברזיל מספרים על כך ש"חברים" עשתה להם את היום - העיניים יכולות להתמלא שוב בלחלוחית.
אז האם המטרה הושגה? בערך. האיחוד הזה הוא כל מה שהמעריצים של "חברים" ייחלו לו - קודם כל הזדמנות לראות את ששת השחקנים הראשיים נזכרים ומזכירים את הפלא הטלוויזיוני שחקק אותם בקירות הפנתיאון של תרבות הפופ. ובכל זאת, השאלות הקשות לא נשאלו: לא על היעדר הדמויות הלא-לבנות ולא על הבדיחות הפוגעניות שהתיישנו רע מאוד. ובסופו כבר היה ברור שפרק האיחוד של "חברים" איננו טלוויזיה טובה או אפילו מעניינת במיוחד, אבל הוא בפירוש פיסת נוסטלגיה מרגשת. יש לא מעט שזה יספיק להם. כמי שגדל כשחבריו הטובים ביותר הם שישה רווקים נאים מהגריניץ' ווילג', האיחוד של "חברים" הביא בדיוק את מה שציפיתי ממנו, ואני מאמין שאני לא היחיד.