mako
פרסומת

"אי המטמון" החדש לא עושה כבוד למקור הנפלא של סטיבנסון

143 שנים אחרי הספר המקורי, העיבוד החדש של "אי המטמון" בדמות מיני-סדרה לא מחדש הרבה, לא מותח, ולא סוחף בתור סיפור הרפתקאות קלאסי. גם הופעת אורח של תומר קאפון לא עוזרת לשיממון הזה

לירן יושעי
mako
פורסם:
תומר קאפון, אי המטמון
תומר קאפון ב"אי המטמון" | צילום: באדיבות yes
הקישור הועתק

"אי המטמון", רומן ההרפתקאות הנפלא של רוברט לואיס סטיבנסון, הניח את היסודות ושרטט את קווי המתאר של כל סיפורי הפיראטים שהגיעו אחריו: מפה עם X שמסמן את האוצר, תוכי על הכתף, טיפוסים מפוקפקים עם רגל מעץ ושירי מלחים (יו הו הו ובקבוק של רום). מאז שיצא הספר ב-1883, הוא קיבל אין-ספור עיבודים שונים למסך (כולל אחד של החבובות!), אבל במרכזם בדרך כלל אותן הדמויות: ג'ים הוקינס, הנער הצעיר שמגלה את מפת האוצר, ולונג ג'ון סילבר, הפיראט התככן שבונה על תיבת האוצר של קפטן פלינט ומתכנן מרד על הספינה.

עכשיו "אי המטמון" (Treasure Island) מקבל עיבוד נוסף בצורת מיני-סדרה בת שישה פרקים שעלתה ל-yes, כולל בונוס נחמד לישראלים בדמותו של תומר קאפון. אחרי חמש עונות מוצלחות בסדרה "הבנים", קאפון מגיח שוב בתוצר בין-לאומי – הפעם בתור הפיראט בילי בונס. בעלילת הסדרה, בילי בונס מחזיק במפת אוצר שנקבר על ידי קפטן פלינט באי מרוחק. בונס פוגש את הנער ג'ים הוקינס (טום סוויט) ואת אמו בס (היילי אטוול). השניים, שמסתמכים על הזיכרון הצילומי של ג'ים כדי לקושש מזומנים במופעי ראווה, מגלים את המפה וזוממים על האוצר. הדרך שלהם לאי המטמון מצטלבת עם זו של לונג ג'ון סילבר (דייוויד אויילואו), טיפוס ערמומי למדי, עם מבטא ג'מייקני כבד, תוכי על הכתף ותוכניות זדוניות.

אחרי צפייה מתישה בששת הפרקים, אפשר להמליץ בחום רב להוריד את "אי המטמון" מרשימת הצפייה ולחפש עיבוד אחר וטוב יותר לסיפור האהוב. "אי המטמון" לא מצדיקה את עצם קיומה בגלל המון סיבות, ובעיקר: היא ממש לא נחוצה.

מעבר לשינויים קלים כמו סיפור הרקע החדש של לונג ג'ון סילבר כאדם שהיה משועבד בקריביים והתוספת של גרהם, דמות שלא קיימת בספר המקורי, כותב הסדרה רוברט מרפי לא טרח להפיח רוח חיים חדשה בסיפור העתיק. אפילו לא פרשנות עכשווית לאירועי השעה, ולמען השם – אפילו לא ניסיון אמיתי לספק "סתם" בידור קל למשך 45 דקות של פרק.

פרסומת

פשוטו כמשמעו: "אי המטמון" היא סדרה משעממת ברמות, שעושה חשק לנטוש כל מחשבה רצינית או מגוחכת על חיפוש מטמון כלשהו על איזה אי. ישראלים שחשים גאווה בכל פעם שגל גדות או תומר קאפון מגיחים מעל פני המסכים שלהם יתאכזבו כאן קשות. ההופעה של תומר קאפון חלשה מאוד, לא מרשימה ומעוטת דקות בצורה משוועת. רבאק, בשביל זה פותחים טלוויזיה?

"אי המטמון" מוגדרת כסדרת הרפתקאות, ובאופן אוטומטי התיוג הזה מביא איתו ציפיות גבוהות למשהו קצת יותר אינטנסיבי, מותח או מרתק. למרבה הצער, הסדרה נכשלת בכל הפרמטרים הללו, במיוחד בבניית מתח או במינימום אופי לדמויות שלה. אבל יש גם סייג אחד. דווקא דייוויד אויילואו מצליח לברוא מחדש את דמותו האהובה של לונג ג'ון סילבר: אויילואו מצליח לרענן את הישן והמוכר ומפיח חיים חדשים בסילבר, להיכנס לרגל העץ התותבת שלו ולתפוס נוכחות מרשימה על המסך. כל השאר, כאמור, כולל היילי אטוול – פחות.

"אי המטמון" של סטיבנסון הוא אומנם לא רומן עב כרס סטייל "פרנקנשטיין" או "מובי דיק", אבל קלאסיקה ספרותית כזו צריכה לקבל הרבה יותר משקל, התייחסות וכבוד. המיני-סדרה הנוכחית, על כל ששת פרקיה, עושה כבוד סביר למקור, אבל המחיר שמשלמים הצופים על היותה משעממת הוא גדול מדי.