היום שהכל קרה בו

"שגיא דקל חן דיבר על מרחב שצריך לתת לחטופים שחוזרים", הזכירה יונית לוי בשעת צהריים, "הוא אמר 'לחבק אבל לא חזק מדי, להאכיל ולהרוות אבל בזהירות, תנו להם להרגיש שהם שולטים בחייהם, אבל אל תתנו להם יותר מדי אפשרויות'". לכן, סיכמה מגישת חדשות 12 את הכותרות שהיו נכונות לאותה שעה, הנשיא טראמפ יבקר בעצמו את השבים בבית החולים ויספר להם שיש הסכם שלום עם אינדונזיה. נשמע מופרע ובלתי ניתן להכלה, מה גם שבסוף זה לא יצא לפועל - אבל זו למעשה הייתה התחושה לאורך היום הזה, לא סיום המלחמה הפורמלי אך בהחלט הדבר הכי קרוב אליו. היום שהכל קרה בו, יום של התרוממות והתמוטטות.

באופן די מוזר, שחרור 20 החטופים החיים האחרונים דווקא היה הדבר האחד שכן התקדם כמתוכנן. במשך ימים דיברו אולפני החדשות בלשון הווה על סיום המלחמה והחזרת החטופים - החלטה עריכתית שהיא לא רק הקדמת המאוחר ונאחס עצום, אלא גם עדות נוספת לעיתונאים שמעדיפים את הרגש על פני הראש - אבל למזלם, למזלנו, ה-20 האלה באמת חזרו. זה מה שאפשר ליונית לוי לחזור להגיד "ערב טוב" אחרי שנתיים, למרות שהפעם היה זה "בוקר טוב", שריקת הפתיחה לגל פתוח שהתנהל בדיוק כפי שלמדו לנהל אותו. כתבי חמשת הערוצים נפרסו בכל המוקדים: כיכר החטופים, רעים, נתב"ג, הכנסת, הסטורי של דניאל עמית. ברהנו טגניה חתם את מלחמת הגימיקים עוד בטרם החלה, והועלה על כתפי חבריו של גיא גלבוע-דלאל כמה שעות לפני שהוא שוחרר בפועל מהשבי. אילה חסון מערוץ אחד עקצה מגיש מערוץ אחר על זה שהוא נעזר בערוץ שלישי. הכל חלק מהקוד המעוות, והכל כך ישראלי, שמפעיל את המשדרים המיוחדים לשחרור החטופים.

הקוד הזה לניהול השידורים העניק לערוצים כלים להתמודד עם שטף התמונות והמידע הבלתי נגמר - בניגוד, נניח, לכאוס מלא האושר בחמישי לפנות בוקר עם החתימה על העסקה - והוא גם היה העוגן מול כל ההתפתחויות החשובות האחרות, המוקד שתמיד חוזרים אליו. טראמפ נחת? הוא יצטרך להמתין, כי על הקו נמצאת רוחמה בוחבוט שצועקת "ירון אני אוהבת אותך!" לירון אברהם ונוזפת בו על זה שלא ענה לה לטלפון. נתניהו נואם? מיד נחזור אליו, קודם נצפה באיחוד של מתן צנגאוקר ואיתן מור עם המשפחות. על כל דיווח מדיני שנזנח מהר, או סתם פייק מוחלט עם תמונת חטוף שהיא למעשה של חטוף מהעסקה הקודמת, היו מגה-אירועים שבקושי קיבלו זמן מסך. זוכה ישראלי בנובל, הרוג נוסף מהמערכה מול איראן, הפגישה האישית של וויטקוף וקושנר עם ח'ליל אל-חיה שהביאה להסכם (או כמו שקוראים לזה בערוץ 14: שבוע שידורים מיוחד אם נתניהו לא היה ראש הממשלה).

בסוף טראמפ לא ביקר בבית החולים, נשיא אינדונזיה לא הגיע לישראל, נתניהו לא הצטרף לפסגה המצרית שפתאום כן הוזמן אליה. מופע הרוק בכנסת נערך במעמד פנינה רוזנבלום וסנדרה רינגלר, אבל בלי נשיא העליון. עמית סגל סיכם היטב את הקטנוניות המגונה הזאת: אי אפשר לדבר על אחדות ולשרוק לה בוז במליאה. ולפני שמצהירים שלא מספיק לקחים נלמדו מהמלחמה הזאת, צריך לוודא שהיא אכן נגמרה. יש חללים שגם טראמפ וגם נתניהו הבטיחו להשיב, בעוד שאוחנה העדיף להיפרד מסיכת החטופים שלו בהפגנתיות מטרידה. יש ארבע מטרות מלחמה שטרם מומשו, והדרך אליהן ארוכה. מספיק היה לצפות באותם משדרים כדי להיווכח עד כמה השליטה עדיין בידי חמאס, עם צילומי טלפון-בתוך-טלפון של החטופים כשהמחבלים לצדם. המלחמה שהחלה בשמחת תורה, עם שיחות וידאו מתוך ישראל שבהן תועדו המחרידים שבמעשי הטבח, הגיעה לערב שמחת תורה הזה עם שיחות וידאו סוריאליסטיות מעזה. לפחות עכשיו אפשר להצטרף, באיחור אך בלב כמעט שלם, לאמירה ההיא מהיום ההוא של השרה סטרוק. קודם כל חג שמח.