"טייסון" היא מסמך רב-דורי שכל אחד יכול להתחבר אליו

ברגע האיקוני ביותר בסרט "גלדיאטור", אחרי שהוא נועץ חרבות ומשסף גרונות, נעמד מקסימוס בגילומו של ראסל קרואו ופונה בהתרסה לקהל הצמא לדם בקולוסיאום: "האם אתם לא נהנים מהבידור?!". במקום לקבל בוז גורף ואגודל כלפי מטה הוא זוכה לתשואות, והופך לאליל ההמונים. מייק טייסון הוא כנראה הדבר הכי קרוב לגלדיאטור שעולם "הלחם והשעשועים" המודרני ידע. הייתה בו עוצמה וזעם של כור גרעיני שכל דליפה ממנו הייתה הופכת בן רגע לרדיואקטיבית. היה לו קהל שמכור לכאוס ומזין אגו חבול שלא יודע שובע לעולם. ובעיקר הייתה מאחור מערכת צינית שהרוויחה ממנו הון עתק - מבתי הקזינו ורשתות השידור והמדיה, כולל מי שמכהן כיום כנשיא ארה"ב - ולא מוכנה הייתה לוותר על אף דולר בדרך, תהיה השערורייה אשר תהיה.

ב-1997, אחרי שכבר ישב בכלא על אונס (הוא עדיין טוען להסכמה) ואחרי שנשך פעמיים באותו הקרב את אוזניו של איוונדר הוליפילד, טייסון עצמו היה בהלם מהברבריות של הקהל שתמך בו. גם כמה שנים אחר כך, כשהוא נשך את רגלו (כן, מוטיב חוזר) של לנוקס לואיס והוביל לקטטה המונית לפני הקרב ביניהם ואיים על לואיס שהוא "יאכל לו את הילדים", וגם על עיתונאי שהוא "יזיין לו את הצורה" (וזה החלק הכי עדין), ההצגה המשיכה (ולואיס פירק אותו). טייסון היה כוכב ריאליטי לפני שהיה ריאליטי, כוכב רשת לפני שהייתה רשת, ואם היו רילס בימים שהוא היה בשיא כוחו, נוקאאוטים שלו היו נכנסים ללא עריכה אל סרטונים של 30 ו-40 שניות.

נטפליקס, שזיהתה בשנים האחרונות את מנוע הספורט ואת הצימאון לאלימות ממוסדת עם רכישת הזכויות להיאבקות WWE, זיהתה גם את תופעת הטבע ושמה טייסון. לפני כשנתיים היה זה הקרב שארגנה בינו (כשהוא בן 58) ליוטיובר ג'ייק פול, שהפך לאירוע מדיה חוצה דורות ויבשות - וכעת עולה "טייסון" (Tyson), מיני-סדרה דוקומנטרית שמנסה לדחוס היסטוריה של אלימות אל תוך ארבע שעות של טלוויזיה.

האם זה עובד? האינסטינקט הראשוני הוא להתייחס ל"טייסון" בחשדנות, גם משום שז'אנר הדוקו-ספורט סובל מאינפלציה איומה, הן בכמות והן באיכות, וגם כי מה כבר אפשר לחדש על טייסון? מעטים האנשים שהחיים שלהם הם ספר כה פתוח (כולל על ידו). אדם שאין תחנה בשואוביז שהוא לא עבר, בין היתר עם וידויים מפורטים על שימוש בסמים - מקוקאין ועד לקרפדות - אלימות, התמכרויות ומה לא. על הילדות שלו טייסון העלה מופע אישי בברודוויי (ספייק לי ביים), שעלה בזמנו גם ב-HBO. על הסמים שוחח שעות (מרתקות) עם ג'ו רוגן בפודקאסט הפופולרי ברשת, עם עשרות מיליוני האזנות. וגם הוא עצמו הגיש עד לא מזמן פודקאסט.

לנטפליקס יש אינטרסים, אבל את התשובה לשאלת החשדנות מעניקה דווקא זהות היוצרים. הבמאי פלויד ראס עומד מאחורי סרטי דוקו-ספורט ראויים, כולל על הקטטה ההמונית במשחק ה-NBA בין אינדיאנה לדטרויט בעבר. את חותמת האיכות כמפיק-אחראי מעניק מעניק ביל סימונס, מעיתונאי הספורט ויוצרי הדוקו-ספורט החשובים בארה"ב - ומי שעומד בין היתר מאחורי הסדרה "מר מקמהן", דוקו ה-WWE המעולה שעלתה גם היא לאחרונה בנטפליקס.

את "טייסון" היוצרים מחלקים לארבעה פרקים, כאשר השלושה הראשונים הם פחות או יותר כרונולוגיים - רשומון קלאסי, מה שהיום מתייחסים אליו כאל סדרת ויקיפדיה (זה לא). הם סוקרים 20 שנות קריירה, ובנויים בקצב מסחרר. בפרק הראשון זהו טייסון הילד מהגטו, היחסים עם אמא שלו ועם המנטור קאס ד'מאטו שהוציא אותו מהשכונה והפך אותו למכונת הלחימה המושלמת - אלוף העולם הצעיר ביותר אי-פעם באגרוף. הדחף, המהירות, העוצמה: תופעת טבע שמי שנחשף אליה בזמן אמת לא ישכח. אחר כך מגיעה רכבת ההרים, או רכבת השדים, והפרק הרביעי, תחת השם "אנושיות", מאפשר חשבון נפש ומבט ממרחק של אדם כבן 60 שעדיין בוער.

"טייסון" לא חפה מבעיות. בין היתר היא מתמסרת אל הגרסה שהוא משווק בה את עצמו כבר שנים רבות, כמי שבגר ומתנצל על מרבית הטעויות שלו מהעבר, ואיך אפשר לכעוס על בריון דומע שמביע אין-ספור פעמים חרטה? הייתי אידיוט, הייתי מכור, הייתי נורא, הייתי מביש - הכל נכון, אבל בלי זה כנראה שגם לא היית. גרסאות מצד אשתו לשעבר השחקנית רובין גיבנס אין, מה שמשאיר את הנרטיב בידיו, וכך גם לא מצדה של דזירה וושינגטון, הצעירה שהוא הורשע באונס שלה. מצד שני, הסדרה לא מטאטאת את הסיפורים מתחת לשטיח, וגם לא את התבוסות המהדהדות שלו.

כאן גם מגיע הערך המשמעותי ביותר של "טייסון", דווקא בנטפליקס, מול הקהל הרחב באמת: מסמך רב-דורי שכל אחד יכול להתחבר אליו מהמקום שבו הוא פגש את תופעת טייסון בחייו. עבור דור ה-Z ומי שמכירים אותו כסבא החביב שהתאגרף בג'ייק פול, זו הזדמנות לראות איזה מתאגרף עצום הוא היה בזמנו (בדומה ל"הריקוד האחרון" של המייק הגדול השני משנות ה-80, מייקל ג'ורדן, תמונת הפוזיטיב התאגידית של טייסון). עבור מי שהיו שם כשהוא היה בשיאו, הפרק הראשון הוא התרפקות נוסטלגית מרהיבה, ועבור מי שהיה בתחנות המופרעות שבדרך, כל אחד ימצא את המקום להתחבר מחדש אל הטייסון שהוא זוכר.

ועוד משהו לפני סיום: בשבוע שעבר התקיים משחק הפרישה של ליאו מסי מנבחרת ארגנטינה, אבל טייסון הוא תאומו של ארגנטינאי אחר, של דייגו מראדונה. שניהם פרצו כמו מטאורים באותן שנים, סוף שנות ה-80. הם נסקו הכי גבוה שרק אפשר, ואז גם נשרפו באטמוספרה. דייגו מת בגיל 60, טייסון בן 60 כעת והוא כאן בשביל לספר על זה - ובשני דברים אפשר להיות משוכנעים. האחד הוא שלא יהיה עוד טייסון וגם לא עוד דייגו (העולם השתנה), והשני הוא שזה לא אקורד הסיום שלו. יש לו עוד סיבוב אחר לפחות.