הניסיון לדבר על סדרה כמו "ברוכים הבאים לרקסהאם" ("Welcome to Wrexham") ולהימנע מקלישאות הוא אבוד מראש. אז באווירה הזאת, עדיף להישען לתוך הקלישאות ולהגיד - זאת לא סדרה על כדורגל, זאת סדרה על קהילה.
בסוף שנת 2020, ראיין ריינולדס ורוב מקלהני (כוכב ויוצר "פילדלפיה זורחת") רכשו את מועדון הכדורגל של העיירה הוולשית רקסהאם, במהלך שהרים הרבה גבות. "ברוכים הבאים לרקסהאם" הדוקומנטרית מסבירה בין השאר את ההחלטה הזאת, אם כי לא לגמרי עונה על השאלה למה דווקא רקסהאם ולא מועדון כדורגל אחר. בקצרה, השניים ראו הזדמנות להשקיע באחד ממועדוני הכדורגל הוותיקים בעולם, ולעזור לו להתקדם לליגה המקצועית, על מנת להעלות את המורל בעיירה ולשפר את המעמד הכלכלי שלה.
"ברוכים הבאים לרקסהאם", שעונתה השנייה זמינה כעת בדיסני+, היא בעצם "טד לאסו" אבל בדוקו: אמריקאי וקנדי חביבים שלא מבינים בכלל את חוקי הכדורגל האירופאי נוחתים בוויילס ולאט לאט מתאהבים בעיר ובקהילה - והאהבה היא הדדית. והחלק הכי טוב הוא שהתוצאה אינה מתוסרטת, ולכן נבנה מתח יוצא דופן. האם כל המאמצים הכלכליים והלוגיסטיים יצליחו להחזיר את קבוצת הכדורגל של רקסהאם לליגה המקצועית?
אם לא צפיתם בעונה הראשונה, זהירות ספוילר - בסופה, למרות האופטימיות והזינוק של הקבוצה בדירוג לאורך העונה, היא נכשלת ונותרת בליגה הלא מקצועית, כך שהעונה השנייה נפתחת עם הרבה מאוד ציפיות. אבל מלבד הטיפוס האיטי של הקבוצה במעלה הטבלה, "ברוכים הבאים לרקסהאם" מתפנה לספר סיפורים רבים ומגוונים על האנשים שמרכיבים את הקבוצה, את המועדון ואת הקהילה.
אי אפשר לדעת מה כל פרק יביא איתו: אחד הפרקים בעונה הראשונה עוסק בכלל בחברות גברית ובאבהות (מקלהני, שגדל במשפחה גרעינית שבה הוא הסטרייט היחיד, עוסק המון בזהות הגברית ב"פילדלפיה זורחת" וב"מסע אגדי"); פרק בעונה השנייה מתמקד במתנדבת במועדון בעלת אוטיזם ובבנו של אחד השחקנים שבדיוק אובחן גם הוא כאוטיסט; ולא מעט פרקים בכלל עוסקים בלוגיסטיקה המתישה שמאחורי ניהול קבוצה.
למרות ש"ברוכים הבאים לרקסהאם" מסלילה אותנו להריע לקבוצה בגלל האנשים שמאחוריה - שהם באמת חבורה מקסימה של שחקנים, מנהלים, עובדים ותושבי העיר שאי אפשר לעמוד בקסמה - אי אפשר שלא להתעכב לרגע על מה שכדורגל מייצג בתוך העולם הזה. מצד אחד, הסדרה מצליחה להנגיש את המשחק עבור צופים שהם ממש לא מעריצי ספורט. היא מדגימה באופן מעולה איך המשחקים מחברים בין אנשים ומרוממים אותם, אבל באותה נשימה היא גם מעלה מחשבות על טיבו של הספורט התחרותי והאידיאולוגיה הקפיטליסטית שטמונה בו.
כדורגל הוא לא טניס או גולף. הוא ספורט שצומח מלמטה, לעתים בשכונות שאין בהן הרבה כסף, ואם יש לכם קבוצה מנצחת - הכסף זורם לעיירה. השחקנים מרוויחים יותר, העסקים מרוויחים יותר והתיירות פורחת. אבל למה על מנת להיות עיירה ש"ראויה" להשקעה, צריך לנצח במשחק? מה גם שכשרקסהאם מנצחת, קבוצות אחרות בהכרח מפסידות, ועיירות עניות אחרות מפספסות את ההזדמנות להצליח ולהתפתח. במקום לקדם חלוקת משאבים שווה ולעודד ספורט כבידור נטו, התחרות מכריעה את העתיד הסוציו-אקונומי של העיירות האלה. בנוסף, למרות כל הכוונות הטובות והחינניות המדברת של ריינולדס ומקלהני, הם לא מצליחים להיפטר מהאלמנט הפטרוני: שני גברים עשירים שהגיעו מהוליווד והכריזו, - אנחנו נבנה לכם את הקהילה.
זאת רשימת המגרעות של "ברוכים הבאים לרקסהאם": ערכים קפיטליסטיים אינהרנטיים, פטרונות הוליוודית וסכריניות אמריקאית-הוליוודית שהיא לפעמים מתוקה אבל לעיתים מתוקה מאוד. אבל רשימת היתרונות, למרבה המזל, עולה עליה. גם בעונה השנייה סדרת הדוקו מסרבת להתמסר למבנה או עלילה מסוימים, ונהנית לקפץ מפרק מצחיק ושטותי לפרק מרגש, כשהיא מתמקדת בצד האנושי ומוכיחה שכדורגל זה לא רק ספורט לגברים מתלהמים, אלא גם לכאלה בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת. קצת חבל שאת סוף העונה השנייה אנחנו כבר יודעים מראש (לא נספיילר, אבל כמובן שהיא עולה חודשים לאחר ההתרחשויות האמיתיות), אבל אם אתם לא חובבי כדורגל אדוקים ואין לכם מושג איפה רקסהאם ממוקמת כרגע, תוכלו ליהנות מהלא נודע שהעונה מביאה איתה, מהטיפוסים הצבעוניים של רקסהאם ומצמד המתוק מקלהני וריינולדס - אריק ובנץ של זמננו, כולל המתח ההומו-אירוטי. ואפרופו זה, "ברוכים הבאים לרקסהאם" היא לגמרי גם סדרה לנשים, ומזכירה שאפילו בעידן בו הפטריארכיה נמצאת תחת מתקפה כה מוצדקת, ישנם גם גברים - אפילו במרחב כמו כדורגל - שמצליחים שלא להידבק בגבריות רעילה. תהיו הם.