אין דבר שרוברט ומישל קינג, יוצרי "הטובות לקרב", אוהבים יותר מאשר להתעסק בנושאים אקטואליים. הם עשו את זה ב"האישה הטובה", הם עשו את זה ב"חסרי מוח", הם גם עשו את זה בעונות הקודמות של "הטובות לקרב". אז למראית עין, רוברט ומישל קינג לא יכלו לקוות לשנה טובה יותר משנת 2020, שנה של קריסה עולמית רב-מערכתית שבה התעסקו יותר מתמיד בכל הנושאים האהובים עליהם: פוליטיקה, גזע ומערכת בריאות ציבורית.
העונה הרביעית נאלצה להסתיים במפתיע בשל המגפה, כמה פרקים לפני הסיום המתוכנן. הפיתוי היה בוודאי גדול מאוד, כי היה אפשר להפוך את כל אחד מהנושאים שליוו את השנה לנושא של עונה שלמה, אם לא לסדרה שלמה. אבל אתם יכולים להיות רגועים: זה ממש לא המצב. לא קיבלנו עונת קורונה, כמו שלא קיבלנו עונת Black lives matter או עונת מירוץ הנשיאות של טראמפ וביידן. ותודה לאל על זה. שימו לב, מעתה יהיו ספוילרים לפרק הראשון של העונה החמישית, שמשודרת החל מסוף השבוע ב-yes VOD בצמוד לשידור הסדרה בארה"ב.
הפרק כולו הוא מעין "בפרקים הקודמים" ארוך למדי, שסימן וי על כל מה שצריך ואפשר לנו להמשיך הלאה עם חיינו: הוא עובר בין חודשי הקורונה ועוקב אחרי ההתמודדות של הדמויות עם המגפה, הרצח של ג'ורג' פלויד ומהומות השחורים באמריקה ובבחירה בנשיא דמוקרטי. בין לבין, מריסה (שרה סטיל) בוחרת לעזוב את תחום החקירות ולהפוך להיות עורכת דין מן המניין, ג'וליוס קיין (מייקל בואטמן) מספיק להילחם על חפותו, להיכנס לכלא ולקבל חנינה מטראמפ. לוקה קווין (קוש ג'מבו) מחליטה לעבור לבריטניה בצעד שובר לב והחוקר ג'יי דיפרז'יה (ניאמבי ניאמבי) נדבק בקורונה.
צריך לשבח את "הטובות" על הרבה דברים, אבל על דבר אחד יותר מכל: על האומץ. האומץ לשים במרכזה דמות של אישה לא צעירה, ולהראות אותה אנושית, ורב ממדית, וחכמה, וחדה, וסקסית
הסצנות של ג'יי מוזרות במיוחד וממש לא מדברות בשפה של הסדרה. כמה הן מוזרות? הוא שוכב בבית החולים במשך חודשים ארוכים, ומנהל שיחות דמיוניות עם פרדריק דאגלס, ישו, קרל מרקס ומלקולם אקס. ככה מוזר. אם אתם שואלים אותנו, נראה שזו בעיקר הייתה הדרך של היוצרים להפגין יצירתיות ולצאת מהקופסה של עצמם. בפרק הבא, אגב, זה כבר לא מוזכר יותר והכל חוזר לשגרה. בדומה ללוקה, גם אדריאן בוסמן מחליט לעזוב, כך שהעונה מתחילה למעשה בפרק השני, מינוס שתיים מהדמויות הראשיות של העונות הקודמות. במקומם, מריסה מקבלת מעמד של תפקיד ראשי (והגיע הזמן באמת). מלבדה, מצטרפת לסדרה גם עורכת דין חדשה, צעירה ומשונה בשם כרמן מויו (שרמיין בינגווה) שמגיעה לרדיק לוקהארט ימים ספורים אחרי סיום לימודי המשפטים ומשתלבת שם מהר מהצפוי.
צריך לשבח את "הטובות" על הרבה דברים, אבל על דבר אחד יותר מכל: על האומץ. האומץ לשים במרכזה דמות של אישה לא צעירה, ולהראות אותה אנושית, ורב ממדית, וחכמה, וחדה, וסקסית, ולא רק "אמא". כריסטין ברנסקי, שמגלמת אותה, היא בת 69, ואין עוד סדרות רבות ששמות במרכזן בגאון אישה בגיל הזה - כי נשים בהוליווד מתחילות לגלם סבתות בערך בגיל 45. וגם כשהיא מתעסקת בנושאים סבוכים, "הטובות לקרב" ממש לא תמיד בוחרת בפתרונות הקלים. היא יצירה מעמיקה, ונוקבת, ואנושית נורא. היא לגמרי מצליחה לשמר את הקסם של עונותיה הקודמות, וגם של "האישה הטובה" שעליה היא מבוססת. ואגב, תפתחו את העיניים, כי מצמוץ אחד ופספסתם את זה: יש באחד הפרקים איחוד מרגש במיוחד של שחקני "הנסיכה הקסומה".
אין הרבה סדרות שמצליחות להישאר מסקרנות ומעניינות לאורך פרקים של שעה שלמה. זה תמיד היה החוזק של "הטובות לקרב", וזה נכון גם לעונה הזו: היא תמיד מעניינת. הדמויות בה משתנות באופן תכוף יחסית, ולאחר שהתחלנו את העונה הראשונה עם טריו של מאיה רינדל-לוקה קווין-דיאן לוקהארט, בעונה החמישית נשארנו רק עם האחרונה. וזה מה זה בסדר. הדמויות אמנם משתנות, אבל התחושה הכללית היא שהסדרה נשארת בדיוק אותו דבר, מעונתה הראשונה ועד החמישית. זה הופך אותה לאי של שפיות, ולדבר המדויק שאנחנו צריכים בתקופה הזאת. וזה נפלא. רק דיר בלאק, חסר לכם שתקחו לנו את מריסה.