"האלטרואיסטים" מנותקת ממש כמו הנוכלים האמיתיים
יוצר "האלטרואיסטים" של נטפליקס לא מתאמץ להסביר את כל המספרים והמונחים שהעלילה חגה סביבם - והדרמה על קריסת בורסת הקריפטו FTX בקושי שיפוטית כלפי הפושעים שבמרכזה, כי לא נראה שכזה אכפת לה. סדרה על שקרנים שהכנות נעדרת גם ממנה

8 מיליארד דולר. סכום כסף שאי אפשר לדמיין, ובטח שאי אפשר להבין איך מרוויחים אותו. אבל סם בנקמן-פריד וקרוליין אליסון הצליחו, ומילא זה - אחר כך הם גם הצליחו לגנוב אותו, או ליתר דיוק לאבד. אותו השוו לברני מיידוף, את שניהם השוו לבוני וקלייד, ונטפליקס השוותה והעלה: ארבע שנים בלבד אחרי מעצרם, הפרשה כבר הפכה למיני-סדרה.
"האלטרואיסטים" (The Altruists), שיצר התסריטאי זוכה האוסקר גרהם מור ("משחק החיקוי"), הולכת נגד הזרם בתקשורת המיינסטרים שהציג רק את בנקמן-פריד בתור הגיבור - או הנבל - של הפרשה. סיפור עלייתה ונפילתה של בורסת הקריפטו FTX מסופר כל הזמן בשני קולות, אחד שלו (בגילומו של אנתוני בויל מ"שושלת גינס") והשני של אליסון (ג'וליה גארנר, "אוזרק"), שותפתו העסקית ולפרקים אף בת זוגו. תחילה "האלטרואיסטים" מספרת סיפור קטן: זוגיות צעירה מבוססת חיבה למתמטיקה וחרמנות מוצנעת. אבל אז מגיע הקאט לקצה השני, ולגג העולם. בעוד שבנקמן-פריד כבר תורם לפוליטיקאים הכי גדולים ומסוקר בהתאם, הקריסה הפיננסית נראית קרובה והקריסה הזוגית נראית כמעט סופית. שמונת פרקי הסדרה נעים כל הזמן בין הצירים האלה.
מלבד הפרטים היבשים והמתועדים, קשה לדעת עד כמה "האלטרואיסטים" נאמנה לסיפור המקורי - בייחוד כשהיא נכנסת למכנסיים של בנקמן-פריד. אבל ברור שמבחינתה הקשר שלו עם אליסון לא היה מבוסס על אהבה, לפחות לא מהצד שלה: גם קשרים אנושיים הם אלגוריתמים מבחינתה, והיא אפילו פיתחה אחד בעצמה. תחומי עניין, מטרות לחיים, תדירות אורגזמות, הכל משוקלל במחשבון שלה. גארנר מגלמת נוכלת מתעתעת ממש כמו זו שגילמה ב"להמציא את אנה", רק עם מבטא שונה, והחידוש העיקרי של "האלטרואיסטים" הוא הנתח המכובד שהיא מקבלת בסיפור הזה. הרבה יותר ממה שאליסון האמיתית קיבלה עד היום בתקשורת, ובהתאם להיותה של גארנר מועמדת כרונית לאמי על כל תפקיד אפשרי. חוץ ממנה ומבויל יתר הופעות המשחק בסדרה זניחות לגמרי, למרות ליהוקים כמו הדסון וויליאמס ("יריבות לוהטת"), אלכס לות'ר ("סוף הפאקינג עולם"), ג'ניפר גריי, פול רייזר והקומיקאי מאט רייף.
וממש כמו הנוכלים האמיתיים שבמרכזה, כך "האלטרואיסטים" מתגלה כסדרה מנותקת. היא אולי דינמית, אבל קרה, צינית, מתייחסת לסיפור שלה כאל משוואה מתמטית. מור לא מתאמץ להסביר, או להסגביר, את כל המספרים והמונחים שהעלילה חגה סביבם - והסדרה בקושי שיפוטית כלפי הפושעים שבמרכזה, כי לא נראה שכזה אכפת לה. עד שהיא מראה רגשות היא לא באמת מראה אותם, אלא מודיעה "אני מראה רגשות" ודוהרת הלאה. הסיבות לכך הן כתיבת שטחית לצד מבע טלוויזיוני לוקה בחסר, כשקטעים שלמים מצולמים בצורה הכי מכוערת שאפשר היה לצלם אותם בה. מרוב ש"האלטרואיסטים" נעה קדימה ואחורה, הצופים לא מבלים מספיק זמן עם גרסה מסוימת של דמות בשביל להיקשר אליה. סדרה על שקרנים שהכנות נעדרת גם ממנה.
