אל תחפשו קשר לישראל ב"רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל"

הדרמה הכי גדולה בנוגע ל"רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל" (The Rise of the Red Hot Chili Peppers: Our Brother, Hillel), הסרט הדוקומנטרי החדש של נטפליקס, הגיעה לפני כחודש כשהלהקה תפסה ממנו מרחק בפוסט פומבי. לא היינו מעורבים בהפקה וגם לא בתוצאה, זה אינו סרט רשמי של הפפרז, הבהירו שם במה שנראה כמו התקף חרדה במחלקת היח"צ ממוצר שלא עבר את אישורם. אז שני דברים על זה לפני שמתחילים: הראשון הוא שזה הרגע שבו הסרט קפץ כמה קומות למעלה עוד קודם הצפייה בו, עם פוטנציאל להיות משהו אמיתי ולא מוצר מסחרי-שיווקי מסונתז ברוח התקופה.

הדבר השני הוא, שמה נסגר איתכם פפרז? פלי? אנתוני קידיס? מה נבהלתם? הסרט הזה הוא כל מה שיכולתם לקוות לו ויותר מזה. התמסרתם אליו עם ראיונות חד-פעמיים, ובאמת לא כל יום מקבלים רוקסטארים עירומים כל כך על המסך (והפפרז יודעים משהו על עירום). קחו אותו וחבקו בכל הכוח, כמו את האח הלל סלובק שהלך מכם. קיבלתם ממנו מתנה. עוד אחת. מתנת האותנטיות של הפפרז מפעם, הפאנק, האנרגיות המטורפות והסאונד שלא דומה היה לשום דבר אחר - ואולי גם מאז. מעבר לזה שהוא מחזיר אתכם לתודעה גם לטובת מי שעוד לא חגגו 40 פלוס-פלוס, יש בסרט הזה את כל מה שאין בפוסט המבוהל שהעליתם. אין בו פוזה, תעופה עצמית וצורך לנהל את הנרטיב בנוסח כמה מסרטי הדוקו-מוזיקה העכשוויים. מה כן יש בו? רגש, פשטות, אהבה, כאב ובעיקר המון רגעים של כנות. דמעות שאי אפשר לזייף גם אם מאוד מנסים, חברים שהם אחים - כולל המריבות, הכעסים והפיצוצים. אותנטיות נדירה בעולם שבו אומנים הם תאגידי ענק.

"רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל" הוא סרט קטן במובן הגדול של המילה. רוב הסיכויים שהוא לא היה זוכה להתייחסות לולא הפוסט המתנער של הלהקה (ואולי זה בכלל תרגיל ביחסי ציבור), וגם בכל הנוגע לקהל הישראלי, ספק אם היה מעורר עניין מעבר למעריצי הפפרז והניינטיז, אלמלא היה מדובר ב"אחד משלנו". "אחינו הלל" הוא הלל סלובק כאמור, הצלע השלישית בתקומתה של הפפרז ושב-1988 מת ממנת יתר והוא בתחילת השנה ה-27 לחייו (יליד 62'), כחבר במועדון האגדות לצד הנדריקס, מוריסון, ג'ופלין, קוביין ואיימי ווינהאוס.

אז בואו נתייחס רגע לזווית המקומית, כי כאן דווקא נכונה אכזבה. פרט לאזכור הביוגרפי שהלל נולד בחיפה למשפחה של ניצולי שואה, ושהוריו היגרו ללוס אנג'לס כשהיה קטן, אין שום התייחסות לישראליות שלו או לעצם העובדה שהוא יהודי, שמקבל ביטוי אגבי לגמרי. זה קורה כשפלי מספר כיצד כשהם היו נערים הוא וקידיס נהגו לקפוץ מאחד הגשרים - בסוג של רפרנס ל-Under the Bridge האייקוני - והלל שכל פעם נרתע, סיכם ש"יהודים לא קופצים".

אם רציתם לדעת אם היה הלל היה מחובר לשורשיו, אם היה לו קשר לישראל, אם ביקר כאן כבוגר וכן הלאה רגשות פטריוטיים מבית העם הנבחר - שום דבר מזה לא יקבל מענה. מבחינת הסרט שבוים על ידי בן פלדמן, הלל נולד בישראל כפי שפלי (שם הבמה של הבסיסט מייקל באלזארי) נולד באוסטרליה. הבית שבו גדל הלל בקושי מוזכר, וגם כשכן זה בקווים כלליים בלבד. מה היו היחסים עם הוריו? האם היה בקשר עם המשפחה? מדוע לא היו מודעים להתמכרויות לסמים מהם סבל? אחיו הצעיר ג'יימס, ממפיקי הסרט, לא נכנס לזה - וכנראה שלא במקרה.

המקום שבו הסרט לא חסר הוא זה שממקם את הלל ביצירה של הדבר שיהפוך לרד הוט צ'ילי פפרז, ובהשפעה העמוקה שלו כחלק בשלישיית המייסדים לצד קידיס ופלי, כולל באמצעות קטעי ארכיון ושימוש בבינה מלאכותית לשחזור קולו מקריא מיומנו האישי. הלל הוא זה ששם את הגיטרה בידו של פלי, שמתפרק רגשית על המסך ומדבר עליו בהערצה אינסופית כאדם ששינה לו את החיים. יחד עם הכריזמה המטורפת של קידיס, השלושה יצרו את הפפרז - והסרט הזה מצליח לזקק את סוד הקסם. כימיה שהפכה לאלכימיה.

רד הוט צ'ילי פפרז היא מהלהקת הגדולות בהיסטוריה של המוזיקה. היא התפוצצה בניינטיז עם שלושת האלבומים Blood Sugar Sex Magik, עבור ב-One Hot Minute וסגרה את העשור עם Californication. אבל היא נולדה בסצנה המחתרתית של שנות ה-80 המוקדמות, שם חיפשה את הקול שלה ואספה קהל נאמן בהופעות חיות ולא בלהיטי יוטיוב או בקאברים בתוכניות ריאליטי. מוזיקה מהשוליים של השוליים ועד ללב המיינסטרים - והסרט הזה, בין אם הלהקה שמחה ממנו או לא, נוגע היטב בשורשיה ועושה חסד אחרון עם דמותו הטרגית של הגיטריסט הלל סלובק.