"רונאלדיניו: האיש והאגדה" שמה הרבה דגש על הרגש

לא מרגיש ככה, אבל אוטוטו עשור חלף מאז שרונאלדיניו פרש מכדורגל. ובעצם הרבה יותר מזה, אם מביאים בחשבון את הפעם האחרונה שבה הוא שיחק באירופה - זה היה במדי מילאן לפני 15 שנה, כשאת ברצלונה הוא עזב אי-שם ב-2008. לאמין ימאל - שהכי מזכיר אותו, אגב - היה אז בן שנה, מסי עוד לא היה מסי, ואיך מסבירים לדור שלא ידע את העילוי הברזילאי, שאם לא היה רונאלדיניו כנראה שלא הייתה ברצלונה. לא זאת בכל אופן, בגרסת תור הזהב שלה, ושיכול להיות שכל טיולי הבר מצווה של ילדי ישראל היו תופסים כיוון אחר לגמרי.

והאמת היא שמי שמסביר את זה הכי טוב הוא לא אחר מאשר מסי עצמו, שמספיק להביט בחיוך שלא יורד לו מהפנים כשהוא מדבר במיני-סדרה החדשה של נטפליקס, "רונאלדיניו: האיש והאגדה" (Ronaldinho: The One and Only), בשביל להבין הכל. מסי, לרוב טיפוס מינימליסטי בואכה מכווץ שנע בחוסר נוחות למראה המצלמה, נראה פתאום משוחרר וקורן כשהוא מדבר על כמה משמעותי היה רונאלדיניו עבורו. כאילו רק חיכה לרגע שבו יוכל להוקיר לו תודה. וזה נכון, כשמסי עלה לקבוצה הבוגרת של ברצלונה, רונאלדיניו לא שלח את הילד לסחוב לו את הציוד, אלא בישל לו את השער הראשון בקריירה, בקלאסה, ואז גם הרים אותו על גבו והציג אותו לעולם. רגע איקוני של אישיות גדולה בשיא הקריירה שלה - וכמו מסי, לא מעט איקונים, מניימאר ורונאלדו (הברזילאי) ועד הקפטנים קאפו וקרלס פויול, הגיעו לחגוג את האיש שלא הפסיק לחגוג על המגרש וגם מחוצה לו.

"רונאלדיניו: האיש והאגדה" היא מיני-סדרה בת שלושה פרקים מהז'אנר האוטוביוגרפי, שהפך למוכר מאוד בסצנת הדוקו-ספורט של נטפליקס בשנים האחרונות. עין ביקורתית לא תהיה כאן, גם לא על אפיזודת הכלא בפרגוואי שמסמנים עליה וי ולא הרבה מעבר, אז אל תצפו לכותרות עיתונאיות. מה כן? סדרת ויקיפדיה עשויה היטב עם התרפקות נוסטלגית, קטעי ארכיון יפים, סיפורים של מאחורי הקלעים והרבה דגש על הרגש, שלו ושל אחיו הגדול רוברטו - המודל לחיקוי, דמות אב, הסוכן ומי ששווה דוקו בפני עצמו. קצת אופטימיות בימים של בין המצר.

הפרק הראשון נפתח עם שתי תמונות שמסמלות יותר מכל את רונאלדיניו - בראשונה הוא נכנס אל חדר הגביעים שלו, ויש שם הכל, כדור הזהב לשחקן השנה בעולם (וההצגות מול ריאל מדריד), זכייה במונדיאל (והגול הבלתי נשכח מול אנגליה), זכיות בליגות האלופות של אירופה ושל דרום אמריקה, וכמובן אליפויות כמעט בכל קבוצה שבה הוא שיחק. אלא שאז, כשהוא לצד הגביעים, התמונה מתחלפת לתמונה אחרת שמזוהה איתו, כשאת הגביעים מחליפים שורה של ישבנים של בחורות בביקיני בבריכה. רונאלדיניו, שבין היתר גם הספיק להיות פרזנטור גאה של חברת קונדומים ברזילאית, ניצב במרכז עם החיוך הכל כך מזוהה שלו כשכל השיניים בחוץ.

הפינג פונג הזה שבין כדורגלן העל שהוא היה, עם כישרון בקנה מידה של טופ 5 שחקנים בהיסטוריה, לאישיות שלו שרק רוצה לבלות, על המגרש ומחוצה לו, ליווה אותו לאורך כל הקריירה. גרסת הפוזיטיב של גאון כדורגל אחר, דייגו מראדונה. כשהוא רוקד על המגרש, הוא הביטוי המושלם של הכדורגל היפה - הז'וגו בוניטו של ברזיל, והאופן שבו המדינה שבה הכדורגל הוא דת, אוהבת להביט על עצמה במראה. כשמפסידים, פתאום הבליינות שלו הופכת להיות הכתובת לכל מה שרע בעולם.

לואיס ארה, שביים את רונאלדיניו כבר בסרט על הזכייה של ברזיל במונדיאל 2002, עובר איתו תחנה אחר תחנה בקריירה - מהילדות והפריצה המוקדמת (אמרנו כבר לאמין ימאל), המעבר לפריז, שנות השיא בברצלונה והחזרה לברזיל בשלהי הקריירה. בכל מקום סיפור המסגרת דומה, ירח דבש מסחרר וגירושים מבאסים. לזכותו של רונאלדיניו ייאמר שהוא לא שם פס, חוץ מאשר על המגרש. הוא מקפיץ וממשיך הלאה. הוא לא בורח מהדימוי, לא מנסה להיות מי שהוא לא, וגם לא עובד בלרצות. זה מאוד אותנטי, ואולי התובנה הכי חזקה שעוברת בסדרה היא שאין לו חרטות על הקריירה. הוא לא מדבר על אף הפסד באיזה עצב נוראי, וגם לא על אף תואר שאבד כטרגדיה. יש בו חשבון נפש, אבל מעולמות אחרים. מבחינתו הוא חי את החלום והרבה יותר מזה. מעבר לכך הסדרה מספקת רגעים קטנים ויפים, כמו למשל הצצה אל מקורות ההשראה שלו, שהגיעו באופן מפתיע דווקא מליגת ה-NBA.

רונאלדיניו הוא הסנונית לקראת בוא המונדיאל. פחות מחודשיים לשריקת הפתיחה בארה"ב ופיד הכדורגל שלכם בנטפליקס צפוי להתחיל להתמלא. במונדיאל שעבר הציגה נטפליקס את סדרות "הקפטנים" לפני ואחרי המשחקים, וגם עכשיו הן יחזרו, אבל דגש מיוחד היא נותנת לכדורגל הברזילאי. בחודש הבא יעלה סרט, גם הוא בבימויו של לואיס ארה, על נבחרת ברזיל של 1994, זאת של רומאריו, בבטו ודונגה ששברה את בצורת גביעי העולם, גם כן בארה"ב. כמו גם פרויקט על ברזיל 1970 עם פלה - נבחרת שנחשבת עד היום לגדולה בהיסטוריה. נטפליקס כך נראה, כבר בחרה את הפייבוריטית שלה לזכייה.