יש סיבות להריע ל"עלומים", ולו רק בגלל שבחלק ניכר מהזמן, מדובר בטלוויזיה טובה. בין השאר, בזכות הבמאי שעומד בראשה, תאופיק אבו-ואיל, שסרטו "עטאש - צימאון" הוא מהמרהיבים שנעשו בישראל. ישנם רגעים שאותה תעוזה קולנועית שאפיינה את סרט ביכוריו מופיעה גם בסדרת הפשע/נוער החדשה של כאן 11. הסדרה נפתחת בסצנה עוכרת שלווה ויפהפייה שנראית כאילו נלקחה מאגדת ילדים חולנית במיוחד - נערה צעירה מתעוררת לבדה ביער, הולכת בבוץ בינות העצים המוריקים ומוצאת את הנעל שאיבדה. ככה עובד במאי גדול - לוקח את הסצנה הפשוטה ביותר, והופך אותה למשהו שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. וכך גם קיוויתי שתראה שאר הסדרה. זה לא קרה, וזה קצת חבל, כי כשהיא טובה, היא מצוינת - אבל היא לא תמיד טובה מספיק.

הסדרה עוקבת אחרי קבוצת תיכוניסטים מבית שמש, ואנשי הצוות החינוכי שרוצים להוציא אותם ממעגל העוני והפשיעה שנקלעו אליו. אחד מהם, וואסה (יניב אלמנש), רוצה להיות מוזיקאי, והוא גם בדרך הנכונה: התקבל ללהקה צבאית ול"הכוכב הבא"; השני, אושר (אמיר טסלר), רוצה למחוק את התיקים הפליליים שלו ולהגיע לצבא, שם יוכל להתחיל מחדש. הבעיה מגיעה כשניגשים לשלישי - מנחם (אופק פסח, אח של חגו מ"המפקדת"). מנחם הוא הקרימינל העיקרי של התיכון: סוחר סמים קלים עם מנטליות של ויטו קורליאונה ונכונות לשלוף סכין על נשים וילדים. יש לו כבוד של עבריין ויש לו פיוז באורך ציפורן, ולא בהול לו לצאת מהמעגל הזה, לפחות לא לפי שלושת הפרקים הראשונים. על חבורת הנערים הזאת, ואלה שנתונים למרותם, מנסה לפקח צוות בית הספר: המנהלת חסרת האונים, אבל גם המורה נעמי. נעמי נראית כמו 80% מהמורות באיזור חיוג 02 (קרי: דתייה ובהיריון), אבל בשינוי קל - היא שני כהן ("ארץ נהדרת"), וגם עם שביס ובטן של חודש שמיני היא הורסת את הבריאות. ולבית הספר מגיע מתנדב חדש: יניב (יהודה לוי), ביזנסמן עם דולרים בעיניים שמגיע לסייע איך שאפשר, לא בגלל לבו הטוב, אלא כחלק מעבודות שירות שנידון להן אחרי שעשה שטויות בבורסה.

ומעל כל זה - תעלומה. הנערה שמסתובבת ביער בפתיחת הסדרה היא קורבן אונס, ומשטרת בית שמש משוכנעת שאחד משלושת הנערים האלה ביצע אותו. מפקד המשטרה הוא גם, במקרה, בעלה של נעמי (ועוד חבר "ארץ נהדרת" - יניב ביטון, בתפקיד דרמטי ראשון בטלוויזיה). מי הוא האנס? יכול להיות שזה החשוד שנוח יותר למשטרת ישראל להכתיר כפושע, או שהאמת מסובכת יותר - ודאי כשהמערכת לא מקלה על הנערה עצמה לדבר בקול רם על הטראומה שחוותה.

כל המרכיבים לדרמת פשע חברתית על נוער במצוקה פה. ולעיתים הם באמת מתחברים לכדי יצירה דרמטית, מורכבת ומעניינת; רוב הזמן הם נשארים מה שהם. מרכיבים שמחכים שמישהו יחבר אותם. הבעיה העיקרית היא היעדר המיקוד הזה. על מה הסדרה הזאת? על תעלומת האונס (מה שהיה יכול לעבוד יותר טוב אם הנערה במרכזה הייתה דמות אמיתית)? על חבורה של סוחרי סמים שמיניסטים? על אנשי החינוך שמנסים להושיע אותם? התשובה יכולה להיות "גם וגם וגם", אבל לא נראה שזאת הייתה המטרה של הסדרה. נראה שהמטרה הייתה לספר סיפור רציף, קוהרנטי ומותח, אבל משהו התפספס במבנה המפותל של התסריט. 

אופק פסח, "עלומים" (צילום: כאן 11,  יח"צ)
הנבל הגדול. אופק פסח ב"עלומים" | צילום: כאן 11, יח"צ

חלק מהזמן, הסדרה מצליחה לתרגם לישראלית לא רע מוסכמות של דרמות פשע מהסוג שאנחנו רואים בעיקר באמריקאית. זה עובד מצוין לא מעט, כמו ברגע אחד מצמרר בו ינון, אחד העבריינים, ניגש לעזרתו של ילד קטן באמצע הלילה. בנוסף, הצלם המחונן גיורא ביח ("מי מפחד מהזאב הרע", "לבנון") גורם לנוף האורבני של בית שמש להיראות נהדר, בלי להתיימר להפוך אותה לבולטימור או להארלם, וגם ליער צרעה, אחת הנקודות היפות בישראל, הוא מצליח לגרום להיראות כמו יער אפל ומרהיב. הבעיה היא ברגעים שבהם זה לא עובד; על כל רגע בו התיכון הזה נראה כמו מקומות שכולנו מכירים באיזשהו מקום, ישנו רגע שבו הריאליזם שהסדרה מנסה לבנות בצורה כל כך מדויקת נופל למופרכות די מביכה. בין אם זה בדיאלוג בין נעמי, המורה המסורה, לקרבן האונס מוכת הטראומה, שכתוב ברישול קשה לצפייה, ובין אם בשימוש הלא צפוי במילה "וווזווז" משל חזרנו לרגע לשנות ה-70 (האם איזשהו יליד שנות התשעים ומעלה השתמש במילה הזאת ברצינות אי פעם?). בנוסף, בסוף הפרק השני מגיע טוויסט אחד שהיה יכול להפוך את הסדרה ליצירה מרגשת וחזקה באמת - במידה והכיוון שהוא התווה היה מתפתח למקום חד באמת. יש לקוות שיהיה לו איזשהו גמול בהמשך העונה. 

מי שמצליחים לחפות על הפערים בכתיבה הם צוות השחקנים המיומן. מצד הבוגרים, ראוי לשבח את יניב ביטון בתפקיד דרמטי ראשון שבפירוש מצליח (גם אם לוקח חצי פרק) להשכיח את העובדה שהוא אחד האנשים המצחיקים בישראל, בנוסף לשני כהן, שמגלמת את נעמי בטבעיות ובחן. יהודה לוי לעד יהיה יהודה לוי, אבל לצד העובדה שהוא אחד הכוכבים האמיתיים הבודדים שישראל הפיקה לנו, חשוב להזכיר שהוא גם יודע לתרגם כריזמה של כוכב קולנוע למשחק אמיתי וטוב. אבל גם לנוער מגיע שנריע, במיוחד כשהם עושים עבודה כל כך טובה: יניב אלמנש הופך את וואסה לדמות מעוררת אהדה ואמפתיה, אמיר טסלר מגלם את אושר בחן ובהומור שהופכים את ההזדהות איתו לקשה במיוחד כשהוא מתגלה כעבריין אלים ומסוכן. אבל מצטיין הקאסט הוא ללא ספק אופק פסח, בתפקיד שהוא נכנס אליו בטבעיות מעוררת השתאות. מנחם נראה בשלושת הפרקים הראשונים כנבל הגדול של הסדרה, סוציופת נטול עכבות בגוף של עבריין צעצוע - אבל יחד עם הטוויסט של פרק 2 והאנושיות שבה פסח מגלם אותו, נראה שצפויה התפתחות מעניינת בגזרתו בהמשך הסדרה, ואין ספק שהוא מהווה סיבה מרכזית להמשך הצפייה בה.

"עלומים" אינה סדרה גרועה. להפך. ובכל זאת, היא יכולה להיות טובה יותר ממה שהיא נראית בתחילתה. יש לקוות שעם הפוקוס הנכון, היא תהיה ראויה לבימוי החכם של תאופיק אבו-ואיל ולהופעות החזקות שבמרכזה. בינתיים, מה שיש לה אינו מעט - אבל יכול להיות גם הרבה יותר.