מעולם כישלון גדול כל כך לא היה מעורר השראה כל כך

הימים ימי מונדיאל והקהל צמא לדרמות ספורט, אם כי כנראה יותר לכאלה שמתרחשות על כר הדשא ופחות לכאלה מהסוג המתוסרט. ובכל זאת, אם אין ספור המשחקים של השלב הנוכחי (והדי משמים עד כה) בגביע העולם בכדורגל טרם תפסו את תשומת ליבכם, ראוי להפנות אותה ל"אנגליה היקרה" - המיני סדרה של ה-BBC, שבארץ זמינה ב-HOT ושחוזרת אל הטורנירים הקודמים של נבחרת אנגליה תחת המאמן גארת' סאות'גייט. בכל מה שקשור לדרמה – זה הכי דרמטי שאפשר לבקש. לא לצפות לדאחקות של טד לאסו, אבל כן לאותה מידה בריאה של קלישאות, שבמבט לא ציני ולב פתוח של אוהד כדורגל גם הופכות את כל האירוע למרגש ומעורר השראה.

ארבעה פרקים ל"אנגליה היקרה", באורך כשעה כל אחד, והם מבוססים על מחזה מצליח וזוכה פרסים שעלה על הבמות בלונדון ב-2023 ונושא את אותו השם. המחזאי ג'יימס גרהאם, שיצר את המחזה, יצר גם את הסדרה עבור ה-BBC, וג'וזף פיינס ("שייקספיר מאוהב", "סיפורה של שפחה") מככב גם בגרסה הבימתית וגם בגרסה הטלוויזיונית בתפקיד גארת' סאות'גייט – הגיבור שבמרכז הדרמה הספורטיבית הזאת. הכל מבוסס על אירועים אמיתיים: העלילה נפתחת במינויו של סאות'גייט בסוף 2016 למאמן נבחרת אנגליה בכדורגל, באופן מקרי למדי ומבלי שהיה לו ניסיון באימון ברמות הגבוהות של הכדורגל העולמי, ועוקבת אחריו ואחר חניכיו בנבחרת במה שהאנגלים אוהבים לראות כמסע להחזרת הכדורגל הביתה – עד לסיום תפקידו ב-2024, כשבדרך הם מגיעים לכמה הישגים היסטוריים. איך זה מסתיים? סליחה ממי שזה ספוילר עבורו, אבל אם אנגליה הייתה זוכה במשהו בשנים האלה, כנראה שהייתם שומעים על זה בערך כמו על מותה של המלכה.

בתוך המסע הגדול של הנבחרת, ושל מדינה שלמה ביחד איתה לאורך הטורנירים, לגארת' סאות'גייט עצמו יש סיפור מהסוג שאמור להפוך את הדרמה בכל דרמת ספורט לאישית יותר – וכך גם למעניינת יותר. סאות'גייט עצמו היה כשחקן חלק בלתי נפרד מכישלון היסטורי מהדהד של אנגליה על המגרש, וכתיבה טובה של גרהאם לצד הופעה טובה של פיינס, גורמות לצופה להאמין לרגעים שבהם "אנגליה היקרה" הופכת את סאות'גייט לגיבור שנמצא בשליחות לאומית והתמודדות אישית עם פצעי העבר.

וכך הסדרה בעצם עומדת במשימה העיקרית שמצופה ממנה (בניגוד לאנגליה עצמה כמובן) והיא להביא להזדהות עם הנרטיב של נבחרת שלושת האריות וגיבוריה. "אנגליה היקרה" שומרת על נקודת מבט צרה במובן החיובי – לא פוזלת לעבר נבחרות יריבות ולא מתעכבת יתר על המידה בהתרחשויות על המגרש. הרגעים החזקים לא נמצאים שם אלא ברגעים האנושיים של השיחות של סאות'גייט עם השחקנים, באחד על אחד ובחדר הלבשה, וגם בפלאשבקים לזיכרונות העבר שלו עצמו. היא מתמקדת בסיפור האנגלי, או לפחות בסיפור שהנבחרת האנגלית, ובפרט סאות'גייט, מספרים לעצמם ושבגללו הם צריכים לזכות בעיניהם. וכן, זה מצליח לרגש ולעורר השראה. אחר כך זה אולי מרגיש טיפה פאתטי כשנזכרים בדיעבד שלמעשה סיפורים ונרטיבים של נבחרות אחרות גברו בענק על הסיפור האנגלי. ואז בסוף מבינים כמה זה בעצם טרגי.