במהלך מופע הסטנדאפ החדש שלה ב-HBO, שרה סילברמן מציעה לקרוא לו "המאבק שלי". זה לא נשמע מצחיק במיוחד בניתוק מההקשר, אבל לגמרי עושה את העבודה בזמן אמת: סילברמן מדמיינת את הרגע שבו המופע ישודר בגרמניה ויתורגם ל"מיין קמפף", שואלת את הקהל איך קראו לספרו של היטלר ומציינת שיותר מדי אנשים ענו לה בביטחון בשביל שכולם יהיו יהודים. הבעיה היא שהבדיחות הלא רעות האלה הן בגדר טיפה בים, והים של סילברמן שונה בתכלית מהאוקיינוס הקומי שהתרגלנו לקבל ממנה.
כפי שניתן היה להבין, המופע של סילברמן - שצולם בבוסטון, נקרא "Someone You Love" וזמין למנויי HOT ,yes וסלקום TV - מתמקד לא מעט בשואה, יהדות ויהודים. סילברמן מציינת שגילתה לאחרונה עובדה מעניינת בוויקיפדיה של היטלר, על כך שנהג להתעלל מינית באחייניתו במשך שנים, ומעריכה ש"עכשיו הוא באמת מבוטל". הביטול הזה, נושא שאף מופע סטנדאפ לא שלם בלעדיו בעידן הנוכחי, מרגיש כמו אחת הסיבות העיקריות לכך שסילברמן של היום לא מרגישה כמו סילברמן של פעם. במופעי העבר שלה, לרבות הקודמים ב-HBO ובנטפליקס, היא הקפידה לעקוץ כל מיעוט העולה על הדעת. עכשיו, בחסות האקלים החדש, היא מכוונת את החצים שלה בעיקר כלפי גברים, קואוצ'רים ו"הכנסייה".
המופע של סילברמן תופס תאוצה רק בנקודת האמצע (ממש אפשר לראות את הרגע שבו היא מפשירה), אבל שוב הולך לאיבוד תוך משהו כמו רבע שעה. הוא מהדהד במידה רבה את השינוי שעברה הקומיקאית מאז המופע האחרון שלה, זה שהעביר אותה מהמחוזות הנועזים - היא כבר הגיעה בעבר לסף ביטול בגלל בלאקפייס ופגיעה באסייתים - אל עמדת האזרחית המודאגת. למרות שהניהיליזם עדיין נוכח שם (סילברמן סוחטת את מחיאות הכפיים הראשונות של הערב, והמיותרות בהיסטוריה, כשהיא מצהירה ש"אם יש גיהינום, אז שאלוהים יהרוג אותי ברגע זה"), ניכר שהיא הרבה פחות זהירה כשזה מגיע לפוליטיקת זהויות ופוליטיקה בכלל. ימי הקורונה שלחו את סילברמן למקום שכל הקומיקאים נשלחים אליו, הפודקאסטים, והיא חזרה ממנו עם הרבה יותר מדי עיסוק עצמי. כשהיא מתארת איך סיפרה לילד קתולי שאין גיהינום כי היא עצמה לא יכולה לשאת את המחשבה שיש אנשים שמאמינים בזה, זה אפילו מרגיש טיפה כוחני.
אז לסילברמן עדיין אין אלוהים, אבל גם אין לה בדיחות טובות במיוחד. השעה השלמה של "Someone You Love" מנסה להיות גשר בין יהדות ובדיחות על טלאי צהוב לבין אמריקנה ובדיחות על הסמל הצהוב של דגני לאקי צ'ארמס, ולא מחזיקה מעמד גם כשהדליברי של הבדיחות האלה טוב כשהיה. עם סיפור ארוך מדי על זה שאין הבדל בין שזיפים יבשים למיובשים, עם שיר מקורי מיותר שמושמע לראשונה בכתוביות הסיום, ועם תחושה כללית שמישהי פה מנסה ללכת על ביצים (זוהי לא בחירת מילים מקרית, ביצים הן חלק חשוב במופע) כדי להימנע מסערת דייב שאפל משלה - לא בטוח ששרה סילברמן הישנה הייתה צוחקת ממה שנהיה ממנה.