במהלך התוכנית הראשונה של "פעם בשבוע עם תם אהרון" (כאן 11, ימי ד', 22:00) אהרון מכיר בעובדה שלעבור לתאגיד מהפאנל של "גב האומה", בפריים טיים של ערוץ 10 לצד כוכבים כמו אורנה בנאי, הוא הימור מסוכן. אין ספק שבערוץ החדש, אהרון לא יגיע לאותה כמות צופים. מצד שני, הוא מקבל הזדמנות להוביל תוכנית משלו, במקום שאפשר לקחת בו יותר סיכונים. ואפילו לא ניגע בסוגיית ליאור שליין ואיך הוא כבוס - תוכנית משלך היא ללא ספק סיבה מספקת לעזוב.
יש לפתוח בגילוי נאות: ביני לבין תום יש היכרות אישית. אך גם זה לא מנע ממני לשאול את השאלה הכי מתבקשת: איך הוא מתפקד בסולו? קשה להתעלם מהעובדה שבמונולוג הפתיחה, הלחץ של המעבר לקדמת הבמה ניכר עליו. ועם זאת, אהרון לא רגיל למעמד הזה כמו לבמת הסטנדאפ, כך שאולי עוד מוקדם לשפוט אם הוא מסוגל להחזיק תכנית שלמה על הכתפיים. בשלב זה, זה נראה יותר כמו לחץ מהרצון להצליח ולא חוסר יכולת לשאת תכנית על כתפיו, אבל רק אחרי שהלחץ הראשוני הזה יעבור נוכל להכריע.
בינתיים, יש לו עזרה מחברים, וברגע שהם מתיישבים בכיסא שמולו אהרון נראה נינוח יותר. בפינה הראשונה גיא אדלר מסביר את מלכודת גרבוז - הנטייה של אנשי שמאל לנגוס בפיתיונות של אנקדוטות דת מהימין, לרדת על הדתיים ולירות לעצמם ברגל - ומסביר איך מתחמקים ממנה. זו בדיחה מתוחכמת לצופה הפשוט, וסביר שאהרון, כותביו ומנהליו בתאגיד מניחים שמי שיגיע לצפות בו הוא קהל השמאל הליברלי המשכיל. זה לא מפריע להם לעקוץ קלות גם את השמאל ולהרוויח בדיחה שהיא מתוחכמת וביקורתית, אך גם לא מעליבה אף אחד מהצדדים, למקרה שגם ימנים חובבי תפילות צופים בהם.
מי שכבר פחות מתחשבת ברגשות הישראלי הממוצע היא שיר ראובן, שלא במפתיע הופכת לכוכבת התכנית. ראובן מצטרפת לקורס הכנה לצה"ל ומגחכת לחלוטין את הנערים הפטריוטים וצמאי הדם שרוב העם אוהב להעריץ, וכל זה אפילו מבלי להזכיר את צמד המילים "אלאור אזריה". חבל לנסות ולתאר את הקטע הזה, מוטב פשוט לצפות בו.
"פעם בשבוע" משלבת בתוכה גם בדיחות קצרצרות, כמו הפינה החמודה "סטריאוטיפ מזרחי חוזר על דברים שיאיר לפיד אמר כי ככה הם ישמעו לנו טיפשיים כמו שהם באמת", אבל החוזק שלה הוא בפינות הנרחבות יותר ובעיקר בחלק השני של התוכנית, בו אהרון מפרק לעומק נושא מרכזי אחד (כמו מפעל הפיס ועד כמה הקיום שלו נחוץ).
כאן "פעם בשבוע" כבר מתחילה להיראות כמו האורים והתומים של הסאטירה הפוליטית - "הדיילי שואו". אין שום דבר רע בניסיון של רוב תוכניות הסאטירה המקומיות לחקות את הצלחת הלייט-נייט המפורסם. למה? כי מלבד היותה תוכנית מצוינת במונחים טלוויזיוניים ובמונחי הומור, היא הצליחה להשפיע על דעת הקהל. לא סתם "הדיילי שואו" העסיקה חוקרים אקדמאים בתחום התקשורת הפוליטית והיא נושא של אינספור מאמרים שמלמדים היום גם בבתי הספר לתקשורת בארץ. המהפכה העיקרית ש"הדיילי שואו" הביאה לטלוויזיה הייתה בכך שהיא לא הציבה את הפאנצ'ים כערך עליון. כן, חשוב לה להיות מצחיקה ומבדרת, אבל לא על חשבון העברת אינפורמציה לקהל שלה באופן ובמסה שבאמת מיידעים את הצופים במתרחש בעולם שמסביבו. "הדיילי שואו" הפכה את האמריקאים למבינים ומעורבים יותר פוליטית.
בארץ, לעומת זאת, עדיין לא הצליחו להגיע לאותו האיזון של בדיחות מול אינפורמציה משתי סיבות - מלחמת הרייטינג כאן היא אכזרית במיוחד והקהל הישראלי גם ככה שומע ביקורת על מוסדות המדינה שלו מכל עבר, כך שהוא מוצף.
בדיון הארוך (מאוד) על מפעל הפיס, אהרון מצליח לייצר את החיקוי המוצלח ביותר ל"דיילי שואו": הוא לא מתמקד רק בפאנצ'ים ולא חושש לשעמם את הקהל עם הרבה דיבורים, מידע ושילוב קטעי חדשות ארוכים. זה לא קטע נטול בדיחות, חלילה, והן אפילו טובות - אבל הן לא העיקר. לפעמים הן אפילו כלי על מנת להעביר את האינפורמציה היבשה ולא לוותר עליה, כי כדי שאנשים יגבשו דעה אמיתית בנושא שעל הפרק, ולא רק יצחקו, הם חייבים גם אותם. כך, למשל, אהרון מביא לאולפן את כלב הנתונים - אדם עם ראש של כלב (מדובר בכלב אמיתי) שיכול להקריא נתונים ועדיין לשמור שהצופים לא יברחו לסרטון של כלבלב חמוד ביוטיוב. המטרה כאן היא לא רק הבדיחה - הנתונים באמת חשובים ואהרון לא רצה לוותר עליהם. בלעדיהם, הקטע הזה מתפקד בעיקר במישור הקומי. איתם, הוא מתפקד גם להעברת אינפורמציה שתאפשר לצופים לפתח דעה משלהם בנושא ולא רק לגמוע את הביקורת של אהרון.
ומה עם השוואה קלה למתחרות? "פעם בשבוע עם תם אהרון" לא דומה ל"הלילה עם אסף הראל" מבחינה צורנית. היא פחות אנרכיסטית, ואם כבר, שומרת על מבנה שמזכיר יותר דווקא את "היום בלילה עם גורי אלפי". אבל אהרון מצליח לקחת את הטוב משני העולמות ולאזן ביניהם - הטון הביקורתי הליברלי והשמאלני מורגש וימלא את החור שאסף הראל הותיר בלייט-נייט, אבל לא באופן שימשוך אליו אך ורק קהל קטן ונישתי, למרות המיקום בתאגיד.
"פעם בשבוע" מסתמנת כרגע כתכנית שיכולה לנצח בקלות את מתחריה ולייצר שיח אמיתי ומשמעותי על נושאים בוערים, תוך שהיא מקפידה לא להתחנף וגם לא לעצבן - איזון שקשה מאוד להשיג במדינה נפיצה כמו שלנו. עכשיו רק נותר לחכות ולראות אם המיקום שלה בתאגיד פוגע בה. אם היא תצליח למשוך אליה גם את הקהל שלא רגיל לזפזפ לשם, היא עשויה להפוך לאירוע טלוויזיוני חשוב.
tvbee בפייסבוק