בניגוד למה שמנסים למכור לנו בהוליווד או בטיקטוק הישראלי, הנה דל"פ: מלחמה זה לא מגניב. זה לא סקסי, זה לא קול וזה לא משחק מחשב. זה הרס, מוות וטראומה, לא משנה לאיזה צד אתם שייכים. ובתקופה הנוכחית, רף הסבלנות לתכנים שמנסים להציג מלחמה באור אחר הוא לא גבוה. אין סבלנות לסדרות הוליוודיות קלישאתיות שעושות גלוריפיקציה לאלימות מכל מיני סוגים.
אם אתם חושבים אחרת, יכול להיות שאתם הקהל של "הלביאות: מבצעים מיוחדים" ("Special Ops: Lioness"), שעונתה הראשונה נחתה בישראל ב-yes בתזמון לא הכי מדהים. את הסדרה יצר טיילור שרידן (האיש מאחורי ההצלחה של אימפריית המערבונים הטלוויזיונית "ילוסטון", וגם שחקן שהופיע ב"ורוניקה מארס" ו"ילדי האנרכיה") ובין המפיקות בפועל שלה אפשר למצוא את זואי סלדנה, שגם מככבת בסדרה, ואת ניקול קידמן, שמופיעה בה בתפקיד קטן, בינוני ונשכח לחלוטין.
סלדנה היא ג'ו, סוכנת CIA שהיא חלק מפרויקט "Lioness" - יחידה אמיתית לחלוטין שקמה ב-2003 בזמן המלחמה האמריקאית בעיראק וגייסה אליה נשים, תחילה כדי לענות על הצורך של בדיקות גוף של נשים עצורות ולאחר מכן כחלק מהלחימה. היא נשואה לניל, מנתח ילדים אונקולוגי, ואמא לשתי בנות. מטבע התפקיד, המשפחה שלה בקושי רואה אותה.
לאחר שסוכנת שתולה שלה נחשפת וג'ו נאלצת לתת פקודה להפציץ אותה למוות יחד עם תא הטרור שאליו הסתננה, היא מגייסת שתולה חדשה: קרוז, צעירה חכמה עם יכולות פיזיות מרשימות, שברחה מעבר של התעללות פיזית - רק כדי לפגוש עוד ממנה. באחת הסצנות האלימות ביותר בסדרה, קרוז מקבלת מכות רצח מיחידה של הצבא האמריקאי שחוטפת אותה תחת ההוראה של ג'ו, ש"רק" רוצה לבדוק מה הגבולות של הפקודה החדשה שלה, וכמה התעללות היא תהיה מסוגלת לספוג אם תיפול בשבי.
אם כל זה נשמע קלישאתי וצפוי - אתם צודקים. המלחמה בטרור מעולם לא נראתה כל כך מנותקת מהמציאות כמו ב"הלביאות". וזה כלל לא עניין פוליטי, אלא טלוויזיוני. גם "הומלנד" פיארה את האמריקאים והפילה את כל עוולות העולם על המוסלמים, אבל שם לפחות הושקעה מחשבה בבנייה של הדמויות, של המורכבות הרגשית של העבודה שלהן, ואפילו נגעו קצת במקומות והסיבות שמהם צומחת אלימות אידיאולוגית. אם משווים בין "הומלנד" לבין "הלביאות", השנייה נראית רפת שכל. אפילו "פאודה" פחות מעליבה את האינטליגנציה.
ובכל זאת, צריך להגיד מילה טובה, והיא מגיעה לזואי סלדנה - שמצליחה לשמור על פנים רציניות אפילו כשהיא נאלצת לקרוא את הדיאלוגים הקלישאתיים והשטוחים שנכתבו עבורה. שחקנים ושחקניות מקבלים הרבה קרדיט על משחק כשהתסריט טוב, אבל הגיע הזמן שנתחיל להעריך יותר את אלה שמצליחים לתת תצוגת משחק מרשימה דווקא כשהתסריט רע, וסלדנה בהחלט עומדת במשימה.